מקרא וארכיאולוגיה

במאה השנים האחרונות משתמשים חוקרי המקרא בממצאים ארכיאולוגיים מארץ ישראל ומכל אזור הסהר הפורה ככלי עזר לחקר המקרא. בממצאים אלו גם שרידים חומריים – שרידי מבנים, כלים לסוגיהם ועוד – וגם ממצאים כתובים, ובהם פפירוסים, כתובות על מצבות זיכרון ועל מבנים ועוד.
בקרב החוקרים אין תמימות דעים בדבר הקשר והזיקה שבין שני התחומים – בין חקר המקרא לארכיאולוגיה – ויש כמה גישות הבאות לידי ביטוי באסכולות השונות.

אחת מהן היא אסכולת "הארכיאולוגיה המקראית", שנציגה המובהק הוא ו"פ אולברייט האמריקאי, ובישראל – בנימין מזר, נחמן אביגד, יגאל ידין, יוחנן אהרוני ואחרים. חוקרים אלו עסקו במחקר הארכיאולוגי תוך זיקה הדוקה למקרא, במגמה לחשוף ולשחזר את ההיסטוריה הקדומה של המזרח הקדום ושל ארץ ישראל בכלל זה – כפי שנמסרה במקרא. זיקה פחות מחייבת בין המקרא לארכיאולוגיה מייצגים ארכיאולוגים אחרים, ובהם עמיחי מזר, הסבורים כי בחקר המזרח הקדום וארץ ישראל משמש המקרא "כחומר היסטורי מועיל" – לצד הממצא הארכיאולוגי.¹
שאלת הזיקה בין המקרא לארכיאולוגיה כרוכה בוויכוח על מהימנות התמונה ההיסטורית העולה מספרי המקרא – בהשוואה לממצא הארכיאולוגי, שלעתים מאשש ולעתים סותר את המסופר במקרא. בסוגיה זו קיימות ארבע גישות:

1. גישה השוללת באופן גורף את המהימנות של ההיסטוריוגרפיה המקראית.
2. גישה השוללת את מהימנות ההיסטוריוגרפיה המקראית – כל עוד לא נמצאו ממצאים המאוששים אותה.
3. גישה המקבלת את ההיסטוריוגרפיה המקראית כאמת היסטורית – כל עוד לא נמצאו ממצאים הסותרים אותה.
4. גישה המקבלת כעובדה היסטורית את כל הכתוב במקרא.²