סמיכה

סמיכה היא מתן אישור וסמכות לתלמיד חכם להורות ולשמש כדיין, לעסוק בשיפוט על פי חוקי התורה. לפי המסורת, הראשון בשרשרת ההסמכה היה משה רבנו, והוא הסמיך את תלמידו ויורשו יהושע: "וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ… וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (במדבר כז 22 – 23). סמיכת הידיים של משה על ראש יהושע היא המקור למושג סמיכה. תהליך הסמיכה הבטיח את רציפות ההנהגה הדתית והרוחנית ואת ההקפדה על רמתה וטיבה – ומכאן חשיבותו.¹
בתקופת הבית השני היה תהליך הסמיכה טעון אישור של נשיא הסנהדרין, ומי שקיבל סמיכה היה יכול לשמש כחבר בסנהדרין. אחר כך עברה זכות הסמיכה לנשיא הסנהדרין בלבד, כפי שהיה בימיו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. בתקופת המשנה והתלמוד הייתה הסמכות להסמיך מוגבלת לארץ ישראל בלבד. תלמידי חכמים מבבל שביקשו לקבל סמיכה היו באים לארץ כדי לחזור לבבל ולהשתמש שם בסמכותם כדיינים וכמורי הוראה בתורה. בתקופה זו כבר לא נעשתה הסמיכה באמצעות הפעולה של סמיכת ידיים – אלא על ידי פרסום דבר הסמיכה. תהליך הסמיכה בארץ ישראל נמשך ככל הנראה עד לביטול הסנהדרין בימי השלטון הביזנטי בארץ ישראל, והסמיכה במובנה המקורי וההלכתי לא התקיימה עוד.
במהלך ימי הביניים, עם ריבוין של תפוצות היהודים, קיבל המושג "סמיכה" משמעות שונה – הענקת סמכות לתלמיד חכם לשמש כדיין וללמד תורה, אחרי שנבחן בידי סמכות תורנית מקומית (ראשי ישיבות או רבני קהילות). לסמכות זו לא היה, כאמור, תוקף הלכתי מחייב, וסמיכה שניתנה בקהילה או בישיבה מסוימת לא הייתה בהכרח מקובלת באחרת.
במאה ה- 16 בצפת התעוררה השאיפה לחדש את תהליך הסמיכה הקדום, והחכמים מצאו חיזוק לשאיפתם בקביעת רמב"ם, כי בנסיבות מסוימות אפשר לחדש את מוסד הסמיכה בארץ ישראל – בתנאי שפעולה זו תיעשה בהסכמת כל חכמי ארץ ישראל.²
חכמי צפת ביקשו לחדש את הסמיכה משני טעמים:
א. כדי להחזיר לארץ ישראל את מרכזיותה כסמכות הלכתית וכבית הדין העליון של העם היהודי.
ב. כדי לפתור את בעיותיהם של אנוסי ספרד ופורטוגל שביקשו לשוב ליהדותם, ובראש וראשונה – אותם אנוסים שעלו לארץ ישראל.
מעבר לכך, הניסיון לחדש את הסנהדרין היה ביטוי ל"תסיסה המשיחית שפקדה גם את צפת, כמו את כל העולם היהודי בדור שאחרי גירוש ספרד". חידוש הסמיכה היה מאפשר את הקמתו של מוסד הסנהדרין – תנאי מקדים לביאת המשיח לפי רמב"ם. היוזמה לחידוש הסמיכה הייתה של ר' יעקב בירב שהוא עצמו נסמך ראשון (בשנת 1538) וסמך ארבעה חכמים נוספים, ובהם ר' יוסף קארו³ (ואלה סמכו עוד שבעה חכמים).
אך התהליך לא זכה לתוקף הנדרש של הסכמת כל החכמים. חכמי ירושלים סירבו "לדחוק את הקץ" ולהביא גאולה באמצעות הסמיכה, ולא הסכימו לוותר על מעמד הבכורה של קהילת ירושלים לטובת קהילת צפת. אף על פי שחכמים המשיכו בפעילות הסמיכה וסמכו מתלמידיהם – לא הייתה לסמיכה זו תוקף הלכתי כנדרש, ופעולת הסמיכה פסקה לחלוטין עם מותו של ר' יעקב בירב השני בשנת 1600. ⁴
בימינו, במדינת ישראל, המועמד לסמיכה כרב או כדיין נדרש לעמוד בבחינה מיוחדת כדי לקבל בכתב "היתר הוראה" – תעודה החתומה בידי רבנים המוסמכים לכך, המעידה על בקיאותו בהלכה. בחינת ההסמכה לדיינות היא ברמה גבוהה יותר מזו של בחינת ההסמכה לרבנות. הנוסח הכתוב של תעודת ההסמכה כולל שני ביטויים שהיו חלק מטקס הסמיכה הקדום: בתעודת ההסמכה לרבנות מופיע הביטוי "יורה? יורה!" ואילו נוסח ההסמכה של דיין כולל את הביטוי "ידין? ידין!".⁵