ספרים חיצוניים

מבוא

ספרים שנכתבו ברובם בידי יהודים בתקופת הבית השני ועד שנת 150 לספירה (בערך). ספרים אלו לא נכללו בתנ"ך ומכאן שמם – ספרים חיצוניים. הספרים החיצוניים נכתבו במקור בעברית, בארמית או ביוונית,¹ אך גם אלו שנכתבו בעברית ובארמית הגיעו לידינו רק בתרגום לשפות אחרות – ובהן יוונית, חבשית (געֵז), לטינית – באמצעות הכנסיות הנוצריות.²

בספרים החיצוניים – מגוון תכנים: יש המספרים מחדש את סיפורי התנ"ך, ויש המשלימים את התנ"ך, יש ספרי חוכמה ומוסר³ ויש ספרים שאינם קשורים לתנ"ך, דוגמת ספרי מקבים. לספרים החיצוניים נודעת חשיבות להבנת התפתחותה של התרבות היהודית במשך כ- 300 שנה, בין חתימת התנ"ך לבין יצירת המשנה.⁴ בימינו החל מפעל הכינוס של הספרים החיצוניים, תרגומם מן השפות השונות והוצאתם לאור בעברית.⁵ 

מעט יוצרים: טיהור המקדש וחנוכת המזבח על ידי יהודה המקבי

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאֶחָיו: הִנֵּה הֻכּוּ אוֹיְבֵינוּ, נַעֲלֶה נָא לְטַהֵר אֶת הַמִּקְדָּשׁ וּלְחוֹנְכוֹ.
וַיֵּאָסֵף כָּל הַמַּחֲנֶה וַיַּעֲלוּ אֶל הַר צִיּוֹן. וַיִּרְאוּ אֶת הַמִּקְדָּשׁ שׁוֹמֵם וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ מְחֻלָּל, וְאֶת הַשְּׁעָרִים שְׂרוּפִים… וַיִּקְרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם וַיִּסְפְּדוּ מִסְפֵּד גָּדוֹל, וַיָּשִׂימוּ אֵפֶר [עַל רָאשֵׁיהֶם], וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אַרְצָה, וַיִּתְקְעוּ בַּחֲצוֹצְרוֹת תְּרוּעָה וַיִּצְעֲקוּ הַשָּׁמַיְמָה…
וְהֵם טִהֲרוּ אֶת הַמִּקְדָּשׁ… וַיִּקְּחוּ אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת, כַּדָּת, וַיִּבְנוּ מִזְבֵּחַ חָדָשׁ, כְּמוֹ הָרִאשׁוֹן… וַיַּעֲשׂוּ כְּלֵי קֹדֶשׁ חֲדָשִׁים, וַיָּבִיאוּ אֶת הַמְּנוֹרָה וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֶל הַמִּקְדָּשׁ. וַיַּקְטִירוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲלוּ אֶת הַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל הַמְּנוֹרָה וַיָּאִירוּ בַּמִּקְדָּשׁ.
…וַיַּעֲשׂוּ אֶת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ יָמִים שְׁמוֹנָה, וַיַּעֲלוּ עוֹלוֹת בְּשִׂמְחָה… וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד בָּעָם, וַתָּסוּר חֶרְפַּת הַגּוֹיִים. וַיִּקְבְּעוּ יְהוּדָה וְאֶחָיו וְכָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, כִּי יוּחֲגוּ יְמֵי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בִּזְמַנֵּיהֶם, מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, יָמִים שְׁמוֹנָה, מִן הַחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים בְּחֹדֶשׁ כִּסְלֵו, בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן."

מתוך:מקבים א, ד 36 – 59. אוריאל רפפורט, ספר מקבים א – מבוא, תרגום ופירוש, הוצאת יד בן צבי, תשס"ד – 2004 , עמ' 160 – 165.

הספרים החיצוניים - סוגים וסוגות

הספרים החיצוניים כוללים שתי קבוצות עיקריות: ספרי האפוקריפה (apocrypha) וספרי הפסוידואפיגרפה (pseudepigrapha). המושג אפוקריפה (שמשמעו: גנוז) מתכוון לאותם ספרים חיצוניים שקודשו על ידי הכנסיות הנוצריות והיו לחלק מן הביבלייה⁶ בשפות השונות, ובראש וראשונה ביוונית (תרגום השבעים). המושג פסוידואפיגרפה מתכוון לספרים החיצוניים שהשתמרו על ידי הכנסיות, אך לא היו חלק מן הביבלייה הנוצרית. ספרי הפסוידואפיגרפה נקראו כך מכיוון שהשם הנזכר בספר כמחברו לא היה שמו אמיתי של המחבר. לספרים אלו עוד מאפיין מבחינת התכנים: כולם נועדו להשלים את התנ"ך, וכתיבתם מיוחסת לדמויות מקראיות – חנוך, אברהם, יעקב, משה ואחרים.⁷
הספרים החיצוניים בכללם מציגים קשת רחבה של סוגות ויצירות: ספרות היסטורית, דוגמת ספרי מקבים; ספר עזרא א,⁸ המתאר את ימי שיבת ציון; ספר יהודית (להלן) וספר טוביה, המציג את סיפורה של משפחה בעיר נינווה שבגלות אשור; ספרות אפוקליפטית,⁹ דוגמת ספר חנוך, העוסק בקורות המלאכים, במשמעותם של גן עדן וגיהינום ועוד; ספרי חוכמה ומוסר, דוגמת ספר בן סירא (להלן) וספרי צוואות המציגים את תוכן צוואותיהם של דמויות מקראיות, כגון – ספר צוואת משה וספר צוואות בני יעקב. הספרים החיצוניים כוללים גם ספרי תפילות, ובהם תפילת מנשה בן חזקיהו מלך יהודה המבקש מחילה על חטאיו.

חז"ל והספרים החיצוניים

לאחר חתימת התנ"ך במהלך המאה ה- 2 לספירה פעלו חז"ל לבצר את מעמד ספרי התנ"ך כספרי הקודש של עם ישראל, ולהבדילם מכל הספרים האחרים שלא נכללו בו. לשם כך החליטו חכמים להקפיד על ההפרדה בין 24 ספרי התנ"ך, ספרי הקודש, ובין הספרים האחרים. חז"ל אסרו לקרוא בספרים החיצוניים ולפיכך הפסיקו להעתיק אותם, והם נשתמרו רק בתרגומם ליוונית ולשפות אחרות. אף שחכמים התירו קריאה להנאה בספרים אחרים – הם אסרו את הקריאה בספרים החיצוניים: "הקורא בספרים החיצונים כגון ספרי בן סירא…. [אין לו חלק לעולם הבא]. אבל ספרי המירס וכל ספרים שנכתבו מכאן ואילך – הקורא בהן כקורא באיגרת… להיגיון (=לקריאה קלה בלבד) ניתנו, ליגיעה (=ללימוד כלימוד ספרי הקודש) – לא ניתנו." ¹⁰

חשיבותם של הספרים החיצוניים

הספרים החיצוניים שנשתמרו בכנסיות הנוצריות והגיעו לידינו הם חלק מן היצירה הספרותית הגדולה של תקופת הבית השני ומעידים על רבגוניותה של התרבות היהודית באותה תקופה.¹¹ ספרים אלו נכתבו בהשפעת תרבויות הסביבה – ובכלל זה התרבות ההלניסטית, ועם זאת שמרו על זיקה וקשר לספרי המקרא – גם בתכנים, גם ברעיונות וגם בסגנון הכתיבה. זיקה זו מעידה על עוצמתה של החברה היהודית בימי הבית השני, שהמשיכה לדבוק בנכסי הרוח המקודשים לה למרות ההשפעות הזרות.

ספר בן סירא

ספר בן סירא נכתב בעברית בארץ ישראל בערך בשנת 200 לפני הספירה¹² על ידי הכוהן יהושע בן סירא מירושלים. הספר הגיע לידינו בתרגומו ליוונית, אך קטעים ממנו בעברית נשתמרו ונתגלו בגניזת קהיר ובמגילות מדבר יהודה. זהו אחד מספרי החוכמה שנתחברו באותה תקופה, אך בניגוד לספרי החוכמה האחרים, מדגיש בן סירא את הפן "היהודי והלאומי".¹³ "הספר דומה בתוכנו ובצורתו לספר משלי". הוא כולל אמרות חוכמה ודברי מוסר המוצגים בתבנית שירית, וכמו ספר משלי נועד גם הוא לשמש "מדריך לאדם בחייו ולהדגיש כי יראת ה' היא היסוד של המוסר והחוכמה".¹⁴

בן סירא הוא היחיד מבין הספרים החיצוניים (המוכרים לנו) שנזכר בספרות התלמודית.¹⁵ חוקרים סבורים שספר בן סירא היה מועמד להיכלל בספרי התנ"ך – אך בסופו של דבר נדחה. בתלמוד נזכר דיון בשאלה, אם ספר זה ראוי לקריאה, ובסיכום הדיון נקבע שהוא אסור לקריאה – למרות שאפשר לדרוש דברים טובים הכלולים בו.¹⁶ תוכנו של הספר מעיד על הרגישות החברתית של מחברו, שקרא להתייחסות ראויה לעניים ולחלשים בחברה והתריע על הניכור בין עשירים לעניים.¹⁷ בן סירא התנגד לתהליך ההתקרבות ליוונים של תושבי יהודה והחזיק באמונה בגאולת ישראל ובקיבוץ גלויות.¹⁸

ספר יהודית

ספר יהודית נכתב במקור בעברית, כנראה בארץ ישראל, אך כמו רבים מן הספרים החיצונים – הגיע אלינו בתרגום ליוונית.¹⁹ זמן חיבורו המדויק אינו ידוע, ויש הסבורים שהוא נכתב בימי מרד החשמונאים ויש שהקדימו את כתיבתו לתקופת הפרסים (המאה ה-4 לפני הספירה). הספר הוא מעין רומן היסטורי המתרחש בתקופת שלטונה של ממלכת אשור: לפי המסופר בספר יהודית, היהודים סירבו לבקשתו של נבוכדנאצר מלך אשור לסייע לו במלחמתו נגד ממלכת מָדַי, ובתגובה החליט המלך לשלוח את שר צבאו, הולופרנס, למסע כיבוש ביהודה.²⁰ בדרכו לירושלים הגיע הולופרנס לעיר בתוליה²¹ והטיל עליה מצור. כאשר אזלו המים בעיר ביקש עוזיה, שעמד בראש הנהגת העיר, שהות של חמישה ימים, בתקווה ש"עוד חמישה ימים יפנה ה' אלוהינו רחמיו עלינו". אחת מתושבות העיר, אלמנה חסודה "יפת תואר ויפת מראה מאוד" בשם יהודית, הבטיחה לעוזיה להסיר את אימת האויב והמצור. היא התייצבה במחנה הולופרנס ופנתה אליו בדברים, שמצאו חן "בעיני הולופרנס ובעיני כל עבדיו".²² הולופרנס הוקסם מיופיה של יהודית וציווה להכין לו ולה משתה, שבמהלכו (ובעזרתה של יהודית) השתכר – ונרדם. ואז ערפה יהודית את ראשו בחרב והביאה את הראש הערוף לעיר בתוליה.²³ תושבי העיר יצאו להילחם בצבא אשור (שנותר ללא מפקד), הביסו את האשורים והסירו את האיום מעל יהודה. הספר כולל את שירת יהודית לפני צאתה למחנה הולופרנס ואת שירתה אחרי הניצחון. יהודית – אישה אלמנה, אמיצה ובעלת תושייה, שהצליחה לגבור על מפקד צבא רב כוח – המחישה את המסר, כי גם מעטים וחלשים יכולים לגבור בתעוזתם ובכוח אמונתם על רבים וחזקים.

העשרה - קישורים

עוד מידע על ספר יהודית ותוכן הפרקים בספר – באתר ויקיפדיה

מאמר מאת שמואל מייזליש, בין יעל ליהודית – באתר מקראנט

פרץ חיות, ספר יהודית – באתר פרויקט בן יהודה 

על היחס לספר מקבים ולספרים החיצוניים בספרות חז"ל – באתר כיפה

סידני וייט קרופורד, מאמר (באנגלית) על אסתר ויהודית – השוואה בין שתי הנשים ושני הספרים