עליות לארץ ישראל

מבוא

כבר בימי האבות הייתה ארץ ישראל יעד לעלייה:¹ אברהם, העברי הראשון, לא נולד בארץ אלא בא אליה בעקבות הצו האלוהי ללכת "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב 1), והעלייה הראשונה שבה שבו יהודים לארצם ויצרו תקדים היסטורי – הייתה שיבת ציון מגלות בבל.² מאז חורבן בית המקדש השני וכישלון מרד בר כוכבא, אם לא לפני כן, חי רוב העם היהודי מחוץ לארצו, אך העלייה לארץ ישראל "לא חדלה מעולם, והיא הביטוי המוחשי ביותר לקשר הבלתי ניתק בתודעת עם ישראל בינו ובין מולדתו ההיסטורית."³

יהודים בכל הדורות ומכל התפוצות עלו לארץ, כיחידים או בקבוצות, כדי לקיים מצוות עלייה לרגל לירושלים או כדי להתיישב בה. וזאת למרות הסכנות והמכשולים ועל אף המחלוקות בסוגיה, אם העלייה הקבוצתית לארץ היא מצווה – או איסור. בעת החדשה, ובעקבות התחייה הלאומית וההתעוררות הציונית, הגיעו לארץ גלים של עלייה ששינו את נופה ואת תרבותה של ארץ ישראל.

מעט יוצרים: ישראל והתפוצה

מאת:

• דוד בן גוריון

"הנדידה היהודית מארץ לארץ היא חיזיון מתמיד בתולדות התפוצה,
אבל מעולם לא הייתה נדידה רבתי כזו שהחלה בשנות השמונים של המאה ה-19…
מה הניע קילוח ראשון של נדידה רבתי זו, ואחר כך זרמים גדולים ורבים,
לבחור בארץ דלה, הרוסה, מאוכלסת ערבים עוינים,
נתונה לאנרכיה ושלטון רפה ידיים,
ניצבת במרכז אינטריגות בינלאומיות ובינדתיות,
כפי שהייתה ארץ ישראל במאה התשע עשרה?
בלי ספק פעלה המצוקה. מצוקה מסוגים רבים…
מצוקה כלכלית, מדינית ותרבותית.
אבל אין בכוח מצוקה להפנות עולים לארץ,
שבה הם נתקלים בקשיים עוד יותר גדולים – פגעי טבע ממאירים,
מחסור כלכלי חריף, איבת שכנים מסוכנת, וזדון שלטון –
מאשר אלה שידעו בארץ מגוריהם.
וכל מה שנתרחש בימינו – חידוש מדינת יהודים ועליית מאות אלפי יהודים
שמעולם לא קראו את הס, פינסקר והרצל, ואולי גם לא שמעו שם הציונות –
אי אפשר להבין בלי לראות [את] חזון הגאולה המשיחית נטוע בלב העם היהודי…
הזיקה הנפשית העמוקה למולדת הקדומים של ישראל, לארץ היעודה,
ללשון העברית ולספר הספרים, שממנו ניזונה מאות בשנים כל הספרות המאוחרת…
כל אלה פרנסו [את] חזון הגאולה המשיחי אשר בישרו נביאי ישראל…"

* דוד בן-גוריון, נצח ישראל, הוצאת ספרים עיינות, תשכ"ד – 1964, עמ' 209 – 210. © כל הזכויות שמורות להוצאה.

העלייה לארץ - מצווה או איסור?

לפי התפיסה המסורתית, ארץ ישראל, הארץ המובטחת, איננה רק המולדת הלאומית של עם ישראל, אלא היא גם ארץ הקודש, "נחלת ה'", שבה ורק בה אפשר לממש אורח חיים יהודי מלא ולקיים את המצוות התלויות בארץ. אך מאז ימי המקרא הייתה הבטחת הארץ מותנית בקיום אורח חיים מוסרי ודתי, והגלות ממנה – הייתה עונשו של עם ישראל על הפרת התנאי והברית.

מדרשי חז"ל הדגישו את החשיבות של קבלת עול גלות כעונש לעם ישראל, במסגרת השבועות שהשביע ה' את עם ישראל, ובהן השבועה שלא ימרדו באומות העולם ו"שלא יעלו ישראל בחומה", היינו: שלא יפרצו את גזירת הגלות בפעולה יזומה.⁴

יש הסבורים כי שבועות והתראות אלו השפיעו על התנהגותו של עם ישראל בגלות, אך לא סתרו את רעיון העלייה לארץ ישראל. אחרים גורסים, שאותן שבועות "שימשו גם שימשו לצורך הרחקה והרתעה קונקרטית מן הארץ" – בעיקר בכל הקשור לעלייה קיבוצית לארץ ישראל, "כאשר ארץ ישראל חזרה ונצטיירה כאפשרות ממשית וקונקרטית."⁵ במהלך ימי הביניים הדעות היו חלוקות באשר להגדרת מצוות התורה: פירוט המצוות לפי רמב"ם אינו כולל מצווה הנוגעת ליישוב ארץ ישראל, ומכאן המסקנה שגם העלייה לארץ לצורך התיישבות בה אינה בגדר מצווה.

רמב"ם עצמו הגיע לארץ ושהה בה כמה חודשים, אך השתקע במצרים. ואילו רמב"ן סבר, שיישוב ארץ ישראל הוא אחת ממצוות התורה, ואף עלה לארץ והתיישב בה.⁶ גם לתפיסת ר' יהודה הלוי, המשך הישיבה בגלות נזקף לחובתם של היהודים.⁷ כך או כך, המחלוקות בסוגיית העלייה מבחינה הלכתית לא מנעו את העליות לארץ של יחידים ושל קבוצות: "השאיפה לעלייה ארוכה כאורך הגלות והיא חוללה במרוצת הדורות גלי עלייה בלתי פוסקים."⁸

עליות לארץ בימי הביניים

העליות לארץ ישראל במהלך ימי הביניים כללו יחידים וגם קבוצות שהגיעו לארץ לשתי מטרות:

1. לקיים את מצוות העלייה לרגל, ובהיעדר בית מקדש – לעלות לירושלים ולבקר במקומות קדושים אחרים.
2. לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל ולהשתקע בה.

אלה שבאו לארץ כדי לבקר נהגו עם שובם לעודד אחרים לעשות כמותם ולבקר בארץ או לעלות אליה. בתחילת ימי הביניים, כאשר שלטו המוסלמים בארץ, עלו אליה בעיקר יהודים מארצות האיסלאם.⁹

ואולם לאחר כיבוש הארץ בידי הצלבנים במסעי הצלב עלו לארץ בעיקר יהודים מארצות נוצריות. העלייה הקבוצתית הראשונה והגדולה הייתה עלייתם של 300 הרבנים מצרפת ואנגליה, שעלו לארץ בשני גלים (1209, 1211), לאחר כיבושה החוזר של ירושלים בידי המוסלמים, אך ככל הנראה לא נקלטו בה.¹⁰

במאות 12 – 13 היו גם עליות של יחידים, רובם ככולם חכמים, מנהיגים ובעלי מעמד: כך ביקר בארץ המשורר יהודה אלחריזי והפוסק הגדול ומנהיג היהודים – רמב"ם. גם יהודה הלוי, שנחשב לגדול משוררי ספרד, היה בדרכו לארץ ישראל וכנראה הגיע לירושלים. רמב"ן עלה לארץ כדי להשתקע בה, והתיישב תחילה בירושלים ואחר כך בעכו.

פרעות קנ"א (1381) בספרד עוררו את השאיפה לעלות לארץ, אך לא ברור כמה אכן עשו זאת באותם ימים.¹¹ אבל לאחר גירוש ספרד ופורטוגל וכיבוש ארץ ישראל בידי העות'מאנים הגיעו לארץ גלי עלייה של מגורשי ספרד, מקצתם התיישבו בירושלים ומרביתם – בצפת, והביאו לעיר הגלילית שגשוג כלכלי ופריחה רוחנית.

עלייתם של מגורשי ספרד נמשכה כל המאה ה-16 והביאה לצפת חכמים ומקובלים, ובהם רדב"ז, ר' יעקב בירב, מרן יוסף קארו, ר' משה קורדובירו, האר"י ועוד. בגלי עלייה אלו באו, לצד מגורשים ובני מגורשים, גם אנוסים שביקשו לחזור לחיק עמם בארצם. "הנהירה המתמדת הזאת [לארץ ישראל] הייתה לא רק גורם יישובי אלא גם כוח מעצב בתודעת בני הקהילות של יוצאי ספרד."¹²

עליות לארץ בעת החדשה

העת החדשה נפתחת בעלייתו של ר' יהודה החסיד (לבית סג"ל), המציינת פרק חדש בעליות לארץ ישראל. יהודה החסיד עלה לארץ מפולין, כנראה בהשפעת השבתאות, יחד עם "חבורה קדושה" ובה כ-30 משפחות של תלמידי חכמים ומקובלים. במהלך המסע הארוך נוספו לחבורה מאות רבות של עולים, והם הגיעו לירושלים בראש חודש חשוון שנת תס"א – אוקטובר 1700. כמה ימים לאחר מכן נפטר יהודה החסיד במפתיע, ומותו גרם לרבים מבני הקבוצה לעזוב את הארץ.

כ-40 שנה לאחר מכן הגיע לארץ ר' חיים בן עטר בראש קבוצה של עולים ממרוקו ומאיטליה שהתיישבו בירושלים והקימו בה ישיבה. בסוף המאה ה-18 הגיעו לארץ עולים מחסידי הבעל שם טוב, ואחריהם – בראשית המאה ה-19 – קבוצת עולים מתלמידי הגר"א. קבוצות אלו עלו לארץ כדי לקיים את מצוות התורה בארץ הקדושה, "בחצרות ה'". עליות אלו ציינו את התחדשות העלייה המאורגנת מאירופה, והיו הבסיס "לקהילות יהודיות אשכנזיות בארץ ישראל."¹³

העליות הציוניות בעת החדשה

תנועת התחייה הלאומית וההתעוררות הציונית הביאו למפנה בעליות לארץ ישראל: במשך פחות מ-60 שנה (1881 – 1939) הגיעו לארץ ישראל מאות אלפי יהודים בגלי עלייה ציונית מרחבי התפוצות.¹⁴ את גלי העלייה שהגיעו לארץ משלהי המאה ה-19 עד הקמת המדינה מקובל לחלק לחמש עליות: העלייה הראשונה (1881 – 1903) הייתה עלייה של עולים מרוסיה ומרומניה, רובם אנשים דתיים בעלי משפחות. הם נמנו עם חובבי ציון ועלו לארץ במטרה לייסד בה מושבות חקלאיות.¹⁵  בתקופה זו הגיעה לארץ גם קבוצת גדולה של עולים מתימן – "אעלה בתמר".¹⁶ בעלייה השנייה (1904 – 1914) עלו לארץ ישראל צעירים יהודים חילונים מהאימפריה הרוסית, שדגלו בערכים סוציאליסטיים של שוויון ושיתוף, של עבודה עברית ושפה עברית, והקימו בין השאר צורה חדשה של התיישבות שיתופית – קבוצת דגניה. אנשי העלייה השנייה הביאו ל"מפנה המכריע במפעל התחייה לאומית בארץ ישראל."¹⁷

בעלייה השלישית (1919 – 1923) הגיעו ארצה צעירים רבים ממזרח אירופה, רבים מהם חברי ארגון "החלוץ",¹⁸ הם הקימו יישובים חדשים, בהם המושב הראשון – נהלל, והניחו את התשתית להתפתחות התעשייה. העלייה הרביעית (1924 – 1931) הגיעה ברובה מפולין, העולים היו ברובם בני המעמד הבינוני ובעלי הון, והם הכפילו כמעט את מספר היהודים בארץ.¹⁹ בעקבות משבר כלכלי בארץ התמוטטו מפעלים, פוטרו פועלים ומקצת העולים עזבו את הארץ. אך אותם שנשארו תרמו לפיתוח הכלכלה, התעשייה והפרדסנות. בעלייה החמישית (1932 – 1939) עלו לארץ יהודים ממרכז אירופה ומזרחה ואף מתימן, אך בלטו בה העולים מגרמניה – אקדמאים, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי הון.²⁰ עלייה זו הייתה הגדולה בעליות שהגיעו לארץ עד להקמת המדינה. העולים מגרמניה הביאו אתם סכומי כסף ניכרים והאיצו את התפתחות הכלכלה, התעשייה, החקלאות והמסחר. וכך, "מגל עלייה אחד לגל שבא אחריו" שינה היישוב היהודי בארץ את אופיו – והביא לשינויים בנוף האנושי, הפיזי והתרבותי של ארץ ישראל.²¹

העשרה - קישורים

מאמר של אברהם יערי, עליית החסידים ההמונית לארץ ישראל – באתר דעת

מאמר של ישראל ברטל, היישוב הישן ועליית החסידים – באתר מטח

עליית תלמידי הגר"א – באתר ויקיפדיה

מאמר של מאיר בניהו, עלייתו של הרמח"ל לארץ ישראל – באתר דעת

מידע על ארבע העליות הראשונות שלפני קום המדינה – באתר מטח:

• על העלייה הראשונה
• על העלייה השנייה ותרומתה ליישוב הלאומי
• על העלייה השלישית
• על העלייה ההמונית הראשונה – העלייה הרביעית
• מידע על העלייה החמישית