צוואת ריב"ש
ספר שהוצג כצוואתו של הבעל שם טוב, אך נכתב בידי אחד מתלמידיו. הספר תואם בתכניו - אך לא בלשונו ובסגנונו - את תורתו של הבעש"ט.
הספר "צוואת ריב"ש" – רבי ישראל בעל שם טוב – נקרא על שמו של הבעש"ט והוצג כצוואתו, אך הוא נכתב ביד רבי ישעיה מיאנוב, מתלמידי הבעש"ט, ונדפס בשנת תקנ"ג – 1793, כ-30 שנה לאחר מות הבעש"ט. הספר מציג לקט של דברי הבעש"ט, שתוכנם תוֹאֵם את תורתו, אך לשונם וסגנונם שונים מסגנונו, כפי שהוא עולה מכתביהם של תלמידיו הקרובים, דוגמת הספר תולדות יעקב יוסף).
בספר "צוואת ריב"ש" ארבעה פרקים, שכל אחד מהם עוסק במגוון נושאים ורעיונות השאובים מתורת החסידות של הבעש"ט, כגון: המצווה לעבוד את ה' בשמחה ולהתרחק מן העצבות: "וזהו כלל גדול בעבודת הבורא יתברך, שייזהר מעצבות כל מה שיכול. הבכייה רעה מאוד, שהאדם צריך לעבוד [את ה'] בשמחה, רק אם הבכייה היא מחמת שמחה אז היא טובה מאוד."1 וכן הסתייגות מן הלמדנות לשמה, כפי שהייתה נהוגה בישיבות, והדגשת החשיבות בלימוד ספרי הלכה, דוגמת שולחן ערוך, וספרי מוסר: "ועיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר – הן רב הן מעט."2
הספר מעודד את קוראיו להתרחק מן הגשמיות ומתאוות הגוף ומציע דרכים להימנעות מחטא, ובהן: הקפדה על המצוות – ועל התפילה במיוחד, וקימה בחצות הלילה לתפילה. הספר "צוואת ריב"ש", כמו ספרי חסידות אחרים, הוחרם ואף נשרף. שש שנים לאחר הדפסתו התפרסם כרוז בקהילות גליציה, קרקוב ולבוב שבפולין, ובו קריאה ואזהרה "חלילה… לשום אדם לקרות (=לקרוא) מתוך הביכלך (=הספרון) הנ"ל".3
צוואת הריב"ש באתר ספריא