קְדוּשָׁה

המילה קְדוּשָׁה אינה נזכרת במקרא, אך השורש ק-ד-ש מופיע פעמים רבות, ובין משמעויותיו: להבדיל, לייעד, לייחד.¹ הפועל לקדש נזכר כבר בפרשה הראשונה בתורה, בסיום סיפור הבריאה וההכרזה על השבת: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב 3).
המושג קדוש הוא תואר אלוהי: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ " (ישעיה ו 3) – והאל, לפי המקרא, הוא מקור הקדושה: "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא 44-45 ועוד). לפיכך המושג קדוש הוא "השבח המופלג ביותר, כי במילה זו האל מתאר את עצמו".² לקדושת האל פן של הבדלה וייחוד: "יש בקדושה יסוד של 'להיות נבדל' מכל שאר תופעות העולם המצויות בתחום החולין."³ וזאת לצד פן של שגב ורוממות המעוררים יראה ואהבה.⁴
קדושתו של האל היא המקור לכינויו הרווח במקורות חז"ל – "הקדוש ברוך הוא" (הקב"ה). הקדושה חלה על כל מה ששייך לאל ומה שהובדל והוקדש לעבודתו: התורה ועם ישראל, ובמיוחד – הכוהנים, עובדי המקדש;⁵ הקדושה – קדושת הזמן – חלה גם על זמנים ומועדים מקודשים שהם השבת, החגים והיובל וכן על מקומות שנתקדשו בקדושת המקום, ובראשם בית המקדש.
פעולת הקידוש הייתה לחלק מן המסורת היהודית: יש קידוש בשבת ובחג, יש קדיש וקדושה בתפילה, ויש קידושין של אישה כחלק מטקס הנישואין.
המושג "קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (לדוג' במלכים ב יט 22)⁶ מדגיש את הקשר המיוחד בין ה' לעמו – ואת קדושתו של עם ישראל: ה' הבדיל את עם ישראל מיתר העמים – "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" – ובכך קידש את בני ישראל וייעד אותם להיות לו לעם: "כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות לא 13 ועוד).⁷
בחירה זו מחייבת את עם ישראל להידמות לאל ולדבוק בדרכיו: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'" (ויקרא כ 26), וכל המצוות שנתן ה' לבני ישראל נועדו לייחד אותם מכול העמים – ולקדשם.
חז"ל פירשו את הצו "קדושים תהיו" – "פְּרוּשִׁים (=נבדלים) תהיו".⁸ ולעשיית המצוות נלווית ברכה שנוסחה קבוע: "ברוך אתה ה'… אשר קידשנו במצוותיו …". עבודת ה', הבאה לידי ביטוי בקיום מצוות, מגדירה "תרבות של קדושה."⁹
הקדושה ביהדות היא "המדרגה העליונה של שלמות מוסרית, השואפת אך לטוב והמתעבת את הרע. הקדושה השלמה היא אמנם אך לה', אולם על האדם מוטל… להתקרב אל האידאל של הקדושה האלוהית:"¹⁰ דרישה זו מן האדם אינה תביעה לקדושה מיסטית עליונה – אלא לקדושה אנושית, הבאה לידי ביטוי בקיום מצוות ובהתנהגות מוסרית בחיי היום-יום, שהיא בבחינת קידוש שם שמים.¹¹ המושג קדוש הוא, כאמור, תואר אלוהי, אך הוא "רווח בעולמה של האמונה כקטגוריה של המציאות הטבעית והאנושית מבחינת הקשר בינה לבין האלוהות: קדושה כמשימה המוטלת על המאמין, חתירת האדם לקרבת אלוהים."¹²

קדושת המקום

כל מקום שבו האל מתגלה וכל מקום שבו עובדים את האל הם מקומות קדושים. עם זאת, הקדושה של מקום ההתגלות היא בדרך כלל זמנית ומוגבלת לזמן ההתגלות: כך היה, לדוגמה, בהתגלות של האל למשה רבנו בסנה הבוער ובהתגלות מלאך ה' ליהושע בן נון: ההתגלות העניקה קדושה זמנית לשני המקומות, ולכן נצטוו משה ויהושע לחלוץ את נעליהם: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו…קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג ; יהושע ה 15).¹³
במעמד הר סיני התגלה ה' על ההר, ולכן נצטווה משה לקדש את ההר לקראת ההתגלות ולא לאפשר לאיש להתקרב אליו: "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת… הַגְבֵּל אֶת הָהָר, וְקִדַּשְׁתּוֹ" (שמות יט 12, 23). מקומות התגלות אלו – ובהם הר סיני – הופקעו זמנית בשעת ההתגלות מן התחום הארצי של החולין, אך לאחר ההתגלות פגה קדושתם.
המשכן, ולאחר מכן בית המקדש, היו מקום שכינתו של האל, וכל חלקיהם ותכולתם – ובכלל זה כלי המשכן והמקדש והקורבנות – היו קודש לה', ובמעשה הקדשתם הועברו מתחום החולין לתחום הקדושה של ה' (שמות כט 43 – 46). הכניסה אל המקום המקודש הייתה כרוכה בפעולות טהרה מן הטומאות הרווחות (כגון: טומאת המת) – והיא הייתה מוגבלת: לאדם מישראל (שלא נמנה עם הכוהנים והלויים) מותר היה להיכנס רק עד מקום מסוים,¹⁵ ורק בתנאי שהיה טהור, וכל כניסה שלא בהתאם להגבלות ולחוקים הייתה כרוכה בסכנה.
הכוהנים הם שנבחרו במסורת היהודית לעבודת בית המקדש והם הוקדשו במיוחד "מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" כדי "לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ" (במדבר ח 19). הכניסה לחלק הקדוש ביותר במקדש (ובמשכן) – לקודש הקודשים – הייתה מותרת רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, ורק לכוהן הגדול, וגם זאת – בסייגים דקדקניים (ויקרא טז).
לפי מסורת חז"ל,שלושה מקומות התקדשו כבר בימי שלמה המלך:¹⁶ ארץ ישראל, ירושלים¹⁷ ובית המקדש. ובמסגרת זו המשנה מגדירה "עשר קְדוּשׁוֹת" – עשר דרגות בתחום קדושת המקום: ארץ ישראל, שהיא "מקודשת מכל הארצות", אך גם בתוכה יש דרגות קדושה שונות;¹⁸ בתוך ארץ ישראל – קדושת העיר ירושלים עולה על קדושת שאר המקומות, ובתוך ירושלים – הר הבית, מקום המקדש, מקודש יותר מן העיר עצמה. וגם בתחום הר הבית יש דרגות קדושה שונות, והמקום הקדוש ביותר הוא קודש הקודשים.¹⁹
ורמב"ם פסק כי הקדושה הראשונה של ירושלים ובית המקדש היא "קדושה לשעתה וקדושה לעתיד לבוא", וזאת "מפני השכינה" – שכן "שכינה אינה בְּטֵלָה" ולא זזה מן המקום גם לאחר חורבן בית המקדש.²⁰
בתקופה שבית המקדש היה קיים, היה יום הכיפורים ביטוי לאחדות של קדושת המקום וקדושת הזמן: ביום הקדוש הזה – ורק בו – היה הכוהן הגדול נכנס למקום הקדוש ביותר – לקודש הקודשים שבמקדש. אבל בעקבות תקופת הגלות הארוכה והניתוק מן הארץ, וכן בהשפעת "הלכי רוח של רגש ואידאולוגיה", פחת מעמדה של קדושת המקום המוחשי, וניכרת העדפה לקדושת הזמן המופשט.²¹

קדושת הזמן

קדושת הזמן כוללת את השבת, החגים והיובל – להבדיל משאר ימי החולין, ימי החול. קדושת השבת נקבעה, במסורת היהודית, על ידי האל עצמו בסיום מעשה הבריאה,²² כאשר בירך את השבת וקבע אותו כיום מקודש – יום נבדל ומרומם משאר ימי השבוע: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב 3).
בני ישראל נצטוו במקרא ללכת בדרכי האל, לשמור את השבת ולקדש אותה, כפי שנאמר בעשרת הדיברות: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ… כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ 8 – 11; דברים ה 13 – 15).
הקידוש על היין בשבת מציין את קדושת השבת ואת מקור קדושתה – האל: "ושבת קודשך באהבה וברצון הנחלתנו". טקס ההבדלה במוצאי השבת מדגיש את יסוד הקדושה – ההפרדה וההבדלה – בממד הזמן: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך… בין יום השביעי לששת ימי המעשה."
קדושת השבת במסורת נקבעה, כאמור, על ידי האל בסיום בריאת העולם, ואילו קדושתם של החגים²³ נעשית בידי האדם, שנצטווה לקבוע את קדושתם: "מִקְרָא קֹדֶשׁ²⁴ יִהְיֶה לָכֶם" (ויקרא כג 36, במדבר כח 18 ועוד). גם את שנת היובל נצטוו בני ישראל לקדש: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם" (ויקרא כה 10).
אצל חלק מההודים מסתמנת מגמה של העדפת קדושת הזמן על קדושת המקום, וזאת מאחר שקדושת הזמן, נובעת "ממקור ההוויה הרוחנית והנצחית", מן האל, והיא קרובה לממד הזמן, שאף הוא "מופשט, נצחי ורוחני" – בניגוד לממד המקום המוחשי והארעי מטיבו.²⁵