קידוש החודש

עד לתקופת התלמוד (המאה ה-4 לספירה) לא היה לוח שנה קבוע, וכל ראש חודש נקבע על פי מולד הירח (הלבנה) – היום שבו הירח כאילו "נולד", צדו הפונה אל כדור הארץ אינו מואר, והוא נראה כחרמש דק מאוד.¹ היום שבו נקבע ראש חודש הגדיר את משך החודש הקודם: חודש מלא (30 ימים) – שנקרא גם חודש מעובר, או חודש חסר (29 ימים).
קביעת החודש – "קביעא דירחא" בארמית – הייתה פעולה הלכתית, ומכאן המושג "קידוש החודש". כל הפעולות שהיו נהוגות בתהליך של קביעת החודש וטקס קידושו מתוארות בפירוט במשנה, בפרקים הראשונים של מסכת ראש השנה. שני עדים שראו את הירח מתחדש היו מתייצבים לפני בית דין ומעידים על כך, ואם מצא בית הדין שעדותם מהימנה,² היה ראש בית הדין קובע שאותו יום ראש חודש ומכריז: "מקודש! וכל העם עונין אחריו: מקודש, מקודש!"³

במשנה מסופר כי לצורך חקירת העדים שראו את הירח מתחדש הייתה לרבן גמליאל דיבנה טבלה על הקיר ובה צורות שונות של חרמש הירח, והוא היה שואל את העדים: "הכזה ראית – או כזה?"⁴ בהיעדר עדים היו מכריזים על תחילתו של חודש חדש 30 יום לאחר ראש החודש הקודם. בזמן שבית המקדש היה קיים, נעשה קידוש החודש בירושלים, מקום מושבה של הסנהדרין. בתקופה שאחרי חורבן בית המקדש השני נעשה קידוש החודש בבית הדין שביבנה, ואחר כך -במקומות שונים בגליל שבהם ישבה הסנהדרין.
אחרי ההכרזה על קידוש החודש היו מעבירים את הידיעה לכל הקהילות באמצעות הדלקת משואות – לפידי אש – בראשי ההרים, בזה אחר זה: תחילה בהר המשחה – הוא הר הזיתים שבירושלים, אחר כך בסרטבא – בהרי השומרון, וכך העבירו הלאה בכל האזור, "עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש". את מנהג הדלקת המשואות הפסיקו "משקלקלו הכותים" – הלוא הם השומרונים, שהיו מדליקים משואות גם כאשר בית הדין לא קידש את החודש. מאותו זמן פסקו להודיע באמצעות משואות והחלו להשתמש בשליחים, שלא יצאו בכל ראש חודש – אלא רק בראשי חודשים שבהם או לאחריהם היו חגים, לדוגמה: בניסן – לקראת חג הפסח; באלול – לקראת ראש השנה; בכסלו – לקראת חנוכה.⁵ התהליך של קידוש החודש על פי עדי ראייה נפסק במאה ה-4 (שנת 360 לספירה בערך),⁶ ובמקומו נקבע לוח שנה קבוע, שהוא הבסיס ללוח של ימינו.