קידוש שם שמים וחילול השם – בחיי היום יום

קידוש שם שמים - בחיי היום יום

היהדות מקדשת את החיים ולא את המוות, שהרי האדם נברא בצלם אלוהים, וכל ייעודם של מצוות התורה ומשפטיה – "וחי בהם ולא ימות."¹ מוות על קידוש השם אינו אידיאל ואינו דרך חיים, אלא כורח בלתי נמנע במצבים קיצוניים הקשורים לשלושה איסורים חמורים בתורה.²
לצד החובה למות על קידוש שם ה' בנסיבות קיצוניות, עמדו חז"ל על החשיבות של קידוש שם ה' בחיי היום יום – קידוש שם שמים כאורח חיים. התלמוד הבבלי מציג את עמדתו של אביי, המציג התנהגות נאותה כלפי הזולת והחברה כאמצעי להאדרת ה' ולהפצת אמונתו: "שיהא שם שמים מתאהב על ידך."
התנהגות זו מבוססת אמנם על לימוד תורה – "שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים" – אך בכך אין די: חשוב לא פחות ש"יהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות", ואז – "מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. …פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט 3): 'וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר'".³

בהמשך למחשבת חז"ל פיתח רמב"ם את התפיסה של קידוש השם על ידי התמסרות לאורח חיים של קדושה – הימנעות מעבירות ועיסוק במצוות לשם שמים בלבד – "לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה, ולא לבקש כבוד – אלא מפני הבורא ברוך הוא… הרי זה מקדש את השם." וביתר פירוט עומד רמב"ם על קידוש השם של גדול וחכם, שנתבע לדקדק עם עצמו, אך עם זולתו נדרש לדבר בנחת, לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, "ונעלב מהן (=מן הבריות) ואינו עולבן, מכבד להן ואפילו למקילין (=מזלזלים) לו, ונושא ונותן באמונה", ועוסק בתורה כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין "ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין…. הרי זה קידש את השם".⁴
האדם המכוון את מעשיו לשם שמים הוא "עבד ה'" הפועל מתוך אהבת ה', וכל מעשיו בצדק ויושר, והתנהגותו בענווה ואהבה, והוא משמש סמל ומופת לכל הסובבים אותו – ובכך מקדש את שם ה'.
היפוכו של קידוש השם וקידוש שם שמים – הוא חילול שם שמים, חילול השם.

חילול השם

חילול השם הוא היפוכו של קידוש השם ושל קידוש שם שמים: חילול וביזוי שמו של ה' בגלל מעשים לא ראויים של מאמיניו, הגורמים לזילות באמונה היהודית בתוך עם ישראל ובקרב עמי העולם.
האיסור לחלל את שמו של ה' הוא מן התורה: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כב 32). חילול שם ה' נזכר בספר ויקרא בקשר לאיסור הקרבת קרבנות אדם (יח 21), איסור שבועת שקר בשם ה' (יט 12) ועוד.⁵
התלמוד הבבלי מציג את עמדתו של אביי, שעמד על חשיבות קידוש שם שמים בחיי היום יום והדגיש את החומרה בחילול שם שמים בהתנהגות בלתי נאותה כלפי הזולת. מסתבר שגם באותה תקופה לימוד תורה והסתופפות בחברתם של תלמידי חכמים לא היו ערובה למניעת חילול השם: גם מי שהוגדר כלומד תורה, "קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים" אבל "אין משאו ומתנו באמונה, ואין דיבורו בנחת עם הבריות" – הרי הוא מחלל שם ה': "מה הבריות אומרים עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר: "וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם: עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (יחזקאל לו 20).⁶
יש הגורסים כי חילול השם חמור מכל העבירות שבתורה,⁷ ושמעון בן שטח קבע "שכל המביא את הרבים לידי חילול השם – צריך נידוי."⁸ לפי פסיקת רמב"ם, כל יהודי שעובר "על אחת מכל מצוות האמורות בתורה… בשאט נפש להכעיס – הרי זה מחלל את השם".⁹ זאת ועוד: כל מי שעבר על אחת משלוש העבירות שהן בבחינת "ייהרג ואל יעבור" – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – "הרי זה מחלל את השם".¹⁰
רמב"ם, שהרחיב את חובת קידוש השם גם להתנהגות יומיומית בחיי אדם, עשה כן גם לגבי חילול השם, בעיקר בכל האמור בהתנהלותו אדם "גדול בתורה ומפורסם בחסידות": במקרה זה העמיד רמב"ם כללים מחמירים ביותר, ובהם התנהגויות ומעשים שאינם עבירות של ממש – ובכל זאת הם חילול השם, לדוגמה: "שירבה בשחוק או באכילה ושתייה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת, ואינו מקבלן בסבר פנים יפות, אלא [הוא] בעל קטטה וכעס." וכל מי שנחשב גדול וחכם ונוהג כך – "הרי זה חילל את השם".¹¹