רבא
מחכמי התלמוד הבבלי במאה ה-4
מגדולי האמוראים שחיו ופעלו בבבל במאה הרביעית, בן למשפחה עשירה ועמיתו ובן זוגו של אביי. רבא למד עם אביי אצל אותם חכמים, אך שלא כמו אביי היה לימים איש עשיר ומצליח וזכה לבנים ולתלמידים ממשיכים.
במאות המחלוקות הנזכרות בתלמוד הבבלי בינו ובין אביי – להוציא אחדות – נקבעה הלכה לפי רבא: רבא היה "פרגמטי וראליסט" בגישתו ונהג להתאים את החוק לשיקולי המציאות. הגדרותיו היו "מורכבות יותר מבחינה אינטלקטואלית" וזכו לעדיפות; הוא ניסה להתמודד עם בעיות שנבעו מן הפער "בין ראיית הדברים מתוך המציאות ובין ראייתם דרך הדיון ההלכתי", וניסה לפשר ביניהן וליצור הרמוניזציה באמצעות "הנחות ביניים".
המחלוקות בין אביי לרבא לא היו אישיות אלא עקרוניות, ונגעו לדרך הלימוד ולפסיקת הלכה וכן להבדלים בהקשפתם ובתפיסת עולמם.1 על רבא מסופר, כי כל מי שלמד אצלו לא יכול היה ללמוד אצל חכם אחר.2 רבא זכה להאריך ימים, הגיע לגבורות ונפטר בגיל 80. שמו הונצח עם עמיתו אביי ב"הוויות דאביי ורבא" – כך נקראו הוויכוחים הרבים שלהם בתלמוד. שני האישים היו לשני עמודים "שהתלמוד עומד עליהם".3