רחיצה וסיכה

הדאגה לניקיון הגוף ולשמירתו נובעת מן התפיסה כי האדם נברא "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים" (בראשית א 27). הרחצה הנזכרת בתנ"ך קשורה בדרך כלל לטהרה, שכן רחיצת הגוף היא חלק מתהליך ההיטהרות ובאה לידי ביטוי בהוראה כגון – "וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם" (ויקרא יד 9) – וחז"ל פירשו רחיצה זו כטבילה. בזמן שבית המקדש היה קיים (וקודם לכן – במשכן) היו רוחצים את ידיהם ואת רגליהם בכיור מיוחד – כיור הנחושת, שעמד "בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ" (שמות ל 17 – 21).
רחיצת רגליים נזכרת גם כחלק מחיי החולין השגרתיים, לפני השינה (שיר השירים ה 3) ובעיקר לאחר הליכה או מסע: אברהם הציע למלאכים שבאו לבשר לו על הולדת יצחק, לרחוץ את רגליהם (בראשית יח 4), וכך הציע דויד לאוריה החתי כשבא מן המלחמה (שמואל ב יא 8).
לרחיצה (וגם לכביסה) שימשו במקרא לא רק מים – אלא גם חומרי ניקוי דומים לסבון, ובהם בורית ונֶתֶר (ירמיהו ב 22). לאחר הרחצה נהגו למרוח את הגוף בשמן (שמואל ב יב 20) כדי להגן עליו מפני היובש, ולעתים נהגו למרוח גם את השיער (קהלת ט 8), כדי להגן עליו גם מפני היובש וגם מפני כינים.
משיחת הגוף בשמן נחשבה לתענוג, ולכן נמנעו ממנה בתקופת אבלות (שמואל ב, יב 20), וכך נוהגים גם בימינו. חז"ל ייחסו חשיבות רבה לרחיצת הגוף ולניקיונו: הלל הזקן אף קבע שרחיצת הגוף היא מצווה, שכן "האדם נברא בצלם אלוהים ובדמותו".¹ וברוח זו קבעו חז"ל כי יש להקפיד כל יום על רחיצת הפנים, הידיים והרגליים,² וסיכת הגוף בשמן הייתה חלק מן רחצה: "רחץ ולא סך [בשמן] – דומה למים על גבי חבית."³
לפי ההלכה, נטילת ידיים ורחיצתן היא הפעולה הראשונה שיש לעשות כאשר קמים בבוקר. לאחר נטילת הידיים יש לרחוץ פנים ולשטוף את הפה, ורק אז אפשר להתפלל תפילת הבוקר.⁴ דיני נטילת ידים הופיעו לראשונה במסגרת הלכות טומאה וטהרה, מתוך תפיסה שרווחה בסוף ימי הבית השני, אך היתה שנויה במחלוקת, לפיה הידים יכולות להטמא בנפרד מן הגוף.
עם הזמן, התנתקה נטילת הידים מדיני הטומאה והטהרה. ההלכה הגדירה את כל המצבים המחייבים נטילת ידיים, ובהם: יציאה מן השירותים,⁵ נטילת ציפורניים, נעילת נעליים, יציאה מבית הקברות, ועוד.⁶ נטילת ידיים גם פותחת את הסעודה: לפני אכילת לחם, שעליו מברכים ברכת "המוציא לחם מן הארץ" – יש ליטול את הידיים ולנגב אותן היטב.⁷