רמב"ם

מבוא

רמב"ם – רבי משה בן מימון (1138 – 1204) – היה "האישיות היהודית היותר מפורסמת בימי הביניים", גדול הפוסקים ומחשובי הפילוסופים בתקופתו, רופא ואיש מדע, חוקר ומנהיג.¹ על עוצמתו האינטלקטואלית והישגיו הנדירים זכה לכינוי "הנשר הגדול"² וגם לקביעה כי "ממשה [רבנו] עד משה [בן מימון] לא קם כמשה [בן מימון]".
יש הרואים בו "אדריכל היהדות", בשל מרכזיותו בעיצוב היהדות ההיסטורית ובהתפתחותה.³ תנאי חייו ועבודתו של רמב"ם היו קשים ורצופי תלאות, אך לא מנעו ממנו ליצור ולכתוב ספרים מקיפים וחדשניים בתחום ההלכה והפילוסופיה⁴ היהודית, להתכתב עם מנהיגים ופשוטי עם ולשמש מנהיג לקהילות ישראל במצרים ובארצות המזרח. אף שרוב יצירותיו של רמב"ם נכתבו במצרים ולא בספרד, יצירתו ופעילותו מייצגים את התרבות והמורשת של יהדות ספרד.⁵ רמב"ם נפטר בגיל 66 בעיר פוּסטאט (קהיר העתיקה), ולפי המסורת נקבר בטבריה.

מעט יוצרים: מתוך מכתבו של רמב"ם לשמואל בן תיבון (1191)

מאת:

• משה (רמב"ם) בן מימון

"…אני שוכן במצרים (=בפוּסְטָאט) והמלך שוכן בקאהרה (=קהיר)… ‏
אי אפשר לי מבלתי ראותו [=מבלי לראותו] בכל יוםבתחילת היום.‏
אמנם כשימצאהו חולשה, או יחלה אחד מבניו או אחת מפילגשיו –‏
לא אסור [=לא אזוז] מאלקאהרה ואני רוב יומי בבית המלך.‏
ואי אפשר לי גם כן מבלתי בקֵר [=מבלי לבקר] שר המלך בכל יום…‏
כללו של דבר – כל יום אני עולה לאל-קאהרה בהשכמה (=מוקדם בבוקר),‏
וכשלא יהיה שם שום מכשול… אשוב למצרים (=פוסטאט) לאחר חצי היום… ‏

---

איגרות רמב"ם, מהדורת יצחק שילת, הוצאת מעליות, תשמ"ח – 1988, עמ' תק"נ-תקנ"א. שמואל אבן תיבון עסק באותה תקופה בתרגום ספרו הפילוסופי של רמב"ם  מורה הנבוכים מערבית – לעברית.

תולדות חייו

שלא כמו על אישים אחרים מימי הביניים – על רמב"ם יש בידינו ידיעות רבות יחסית, ואלו מאפשרות לתאר את קורותיו "במידה מסוימת של שלימות ודיוק".⁶ רמב"ם – רבי משה בן מימון – נולד בי"ד בניסן שנת תתצ"ח (23 במרץ 1138) בעיר קורדובה שבספרד. אביו, מימון, היה דיין. לרמב"ם היה אח צעיר בשם דוד, וכן אחות.⁷ רמב"ם למד יהדות אצל אביו הדיין, שהיה למדן ותלמיד חכם.
מורים פרטיים, משכילים מוסלמים, לימדו אותו פילוסופיה ומדעים, ולצדם של רופאים רכש את הכשרתו בתחום הרפואה. נוסף על כל אלה היה רמב"ם אוטודידקט, והוא למד בכוחות עצמו באמצעות ספרים בעברית ובערבית. כך רכש מגיל צעיר השכלה רחבה ומעמיקה גם בתחומי היהדות וגם בפילוסופיה ובמדעים.

עד שנת 1148 חי רמב"ם עם משפחתו בקורדובה. באותה שנה, בהיותו בן 10, פלשו המוסלמים הקנאים – המואחידון – מצפון אפריקה לספרד הדרומית, והחלו לרדוף את היהודים. יהודים רבים ברחו מדרום ספרד צפונה, לאזורים שהיו בשליטת הנוצרים. משפחת מימון לעומת זאת ברחה דרומה, ונדדה במשך 10 שנים בדרום ספרד ובצפון אפריקה, עד שהתיישבה בשנת 1158 בעיר פֵס שבמרוקו.
אך גם משם נאלצה המשפחה לברוח עם התגברות הקנאות המוסלמית, וכך, בשנת 1165, עזבו רמב"ם, אחיו ואחותו את מרוקו והפליגו לארץ ישראל. על תלאות הנדודים שלו ושל משפחתו מעיד רמב"ם בסוף פירושו למשנה,⁸ שם הוא מתנצל על שגיאות אפשריות בספרו, מכיוון שספרו נכתב במהלך נדודיו – "במסעותי בדרכים" או "על גבי האוניות בים הגדול", ובאופן כללי – מכיוון שהיה טרוד לעתים קרובות "בפגעי הזמן ומה שגזר עלינו ה' מן הגלות והנדוד בעולם".⁹
לארץ ישראל הגיע רמב"ם עם אחיו דוד ואחותו, בשנת 1165 – תחילה לעכו, משם המשיכו לירושלים וגם ביקרו בחברון. מארץ ישראל המשיכו בדרכם לאלכסנדריה, ומשם עבר בשנת 1168 (או 1171) לגור בפוּסְטָאט, היא קהיר העתיקה.

בקהיר העתיקה חי רמב"ם עד יום מותו בשנת 1204. שם התחתן רמב"ם ושם גם נולד בנו היחיד, אברהם, בשנת 1187. ¹⁰ תחילה התפרנס רמב"ם ממסחר באבנים טובות שניהל אחיו הצעיר דוד, עד האסון שהתרחש בשנת 1173 שבו טבע דוד ומת באחד ממסעותיו באוקיינוס ההודי.
מותו היכה את רמב"ם מכה קשה: "רעה מכל רעה שעברה [עלי] מיום היותי עד היום הזה". בעקבות מות האח חלה רמב"ם "בשחין רע ובדלקת" והיה מרותק למיטתו במשך כשנה, מסרב להתנחם.¹¹
עול פרנסת המשפחה, כולל פרנסת אלמנתו ובתו של האח דוד, היה מעתה על רמב"ם, והוא החל לעבוד כרופא. אחר כך (בשנת 1188 בערך) התמנה לרופא בחצרו של הסולטאן צלאח א-דין. במכתב משנת 1199 מתאר רמב"ם את סדר יומו העמוס, שכלל את חובותיו כרופא בחצר הסולטאן בשעות היום, ואת היענותו לכל החולים, יהודים ונוכרים כאחד, שהיו ממתינים לו עם שובו לביתו בשעות הערב.
רמב"ם לא שימש באופן רשמי כראש ישיבה, אך היו לו תלמידים רבים, בהם – יוסף בן יהודה אבן עקנין. כבר בשנותיו הראשונות במצרים זכה להכרה כמנהיג, ובתחילת שנות ה-70 של המאה ה-12 התמנה באופן רשמי לנגיד היהודים – "ראיס אל-יהוד". פעולתו למען יהודי תימן – ביטול "גזירות קשות וכובד המס" והקלת "עול מלכות" מעליהם – הקנתה לו השפעה לדורות בקרב יהדות תימן.¹²

רמב"ם מתאר את חייו ואת קשייו כרופא במצרים – כרופא המלך וגם כרופא העם – במכתב ששלח בשנת 1199 לשמואל אבן תיבון, שתרגם מערבית לעברית את ספרו הפילוסופי של רמב"ם מורה הנבוכים. וכך כתב רמב"ם לאבן תיבון:
"…אני שוכן במצרים (=בפוּסְטָאט) והמלך שוכן בקאהרה (=קהיר)… אי אפשר לי מבלתי ראותו בכל יום בתחילת היום… כללו של דבר – כל יום אני עולה לאל-קאהרה בהשכמה (=מוקדם בבוקר), וכשלא יהיה שם שום מכשול… אשוב למצרים (=פוסטאט) לאחר חצי היום… ואמצא האכסדראות (=המסדרונות) כולן מלאות גויים, בהם חשוב ובלתי חשוב… ושופטים ושוטרים… ואצא לרפאותם ולכתוב להם [פתקאות ונוסחאות חולייהם]… עד הלילה… ואני שוכב פרקדן מרוב העייפות…"¹³

יצירתו של רמב"ם

יצירתו של רמב"ם גדולה ועשירה – במספר הספרים שכתב, בנושאים המגוונים שבהם עסק ובמחשבה העמוקה והמקורית המתגלה בכתביו. את ספרו הראשון, "מילות ההיגיון", כתב רמב"ם בגיל צעיר מאוד, ובו פירוש למושגי יסוד בתורת הלוגיקה (ההיגיון) של הפילוסוף היווני אריסטו.
הגדול והחשוב בכתביו של רמב"ם הוא "מִשְׁנֵה תורה", הנקרא גם "הי"ד החזקה" משום שיש בו 14 (י"ד) ספרים. "מִשְׁנֵה תורה" הוא ספר הלכה, סיכום של כל חוקי התורה והמצוות, והוא היחיד שרמב"ם כתב בעברית. ספרו ההלכתי ספר המצוות, ובו פירוט תרי"ג המצוות, נכתב לפי עדות רמב"ם כהקדמה וכהכנה לספרו "מִשְׁנֵה תורה".
נוסף על אלה כתב רמב"ם פירוש מלא למשנה וספר פילוסופי חשוב הנקרא "מורה הנְבוּכִים". ספריו של רמב"ם, חוץ מהי"ד החזקה", נכתבו בערבית-יהודית. ועוד כתב רמב"ם איגרות רבות לקהילות יהודיות בארצות ערב, ובהן תשובות לשאלות, עצות ודברי עידוד. אחת האיגרות הידועות שכתב רמב"ם (בשנת 1172) היא "איגרת תימן", ובה עסק במצבם הקשה של יהודי תימן באותה תקופה.

רמב"ם - העוצמה האינטלקטואלית

"הרמב"ם התקומם נגד שמרנות אינטלקטואלית מופרזת, הנעוצה בקבלת כל הכתוב בספרים קדומים כאמת שאין לערער אחריה. הוא הדגיש את הצורך לבדוק כל דבר לאשורו, להעריכו ולנתחו… הכֵּנוּת, העוצמה וההעזה האינטלקטואלית של הרמב"ם מזדקרות בהקשרים שונים.
אין הוא נרתע מלנסח דעות והשקפות בלתי מקובלות בגלל לחץ או התנגדות… יש לחפש את האמת בכל מקום ובכל מקור 'מדברי חכמים במדרשות ובתלמוד… וגם מדברי הפילוסופים הראשונים והאחרונים ומחיבורי הרבה מבני אדם. וקיבל האמת ממי שאמרו (=ממי שאמר את האמת)…'. משמעות העיקרון הגדול הזה היא שאפשר להסתמך גם על 'מקורות חוץ' – כמו הפילוסופיה היוונית – כהשלמה לדברי חכמי ישראל".¹⁴

רמב"ם ואגדת הגמל

רמב"ם חי עד יום מותו במצרים, ושם, בעיר פוּסטאט (קהיר העתיקה), נפטר ונקבר ביום כ' בטבת תתקס"ה – 1204. מניין אם כן המסורת שרמב"ם שחי במצרים נקבר בארץ ישראל – ודווקא בטבריה?
לפי האגדה – הכול בגלל גמל אחד…
נוסע יהודי מפולין בשם יוסף סופר הגיע לארץ ישראל באמצע המאה ה-18, ובמהלך ביקורו תיעד (בעברית) את מה שראה ושמע כאן. בין השאר מספר המחבר-הנוסע על אגדת הגמל ששמע מפי אנשי טבריה. וכך מספרת האגדה:
"כמה שנים לפני מותו הוא (=רמב"ם) היה מתאווה לֵילֵךְ (=רצה מאוד ללכת) לארץ ישראל, והמלך (=סולטאן מצרים) לא הניח לו לֵילֵךְ. כשבא יום פקודתו למות, קרא לתלמידים שלו וציווה להם… [שאחרי מותו] ייקחו גמל אחד… ויניחו אותו (=את גופתו) על הגמל, והגמל ילך למקום שירצה, והתלמידים ילכו עם הגמל. ובמקום שיעמיד הגמל את עצמו ולא ירצה לזוז משם, שם יקברו אותו. וכך עשו. והלך הגמל מאליו, מבוקר עד ערב, ובא הגמל עד עיר טבריה ועמד במקום אחד סמוך ל[קברו של] רבי יוחנן בן-זכאי ולא רצה לזוז משם. וכיוון שראו התלמידים [את] הנס הגדול הזה, לקחו אותו מן הגמל – וקברו אותו שם."¹⁵
יש הסבורים, שרמב"ם אכן קבור בטבריה, וכי עצמותיו הועברו לשם אחרי קבורתו הזמנית במצרים. אלה מסתמכים על תשובתו החיובית של רמב"ם לשאלה בעניין העלאת עצמות מת לארץ ישראל ועל הסברו כי "כך עשו גדולי ישראל".¹⁶

העשרה - קישורים

ביאור פילוסופי לספר איוב על-פי רמב"ם – באתר דעת