שד"ר
ראשי תיבות של הצירוף הארמי "שלוחא דרבנן" (שליח החכמים), שהיה נשלח מארץ ישראל לקהילות היהודים בתפוצות כדי לאסוף כספים למען יהודי הארץ. השד"ר היה בדרך כלל תלמיד חכם בעל הופעה נאה ויכולת שכנוע.
המילה שד"ר מקורה בראשי תיבות של הצירוף (בארמית) שלוחא דרבנן (=שליח החכמים) הנזכר לראשונה בתלמוד הבבלי.1 השד"ר היה שליח שהגיע מארץ ישראל לקהילות היהודים בתפוצות כדי לאסוף כספים למען לומדי התורה, בני הישיבות, והעניים בארץ ישראל. לתפקיד שד"ר נבחרו לעתים תלמידי חכמים בעלי ידע בתורה שניחנו גם בהופעה נאה וביכולת שכנוע.
כבר בימי הבית השני קיימו יהודי ארץ ישראל קשר עם הקהילות היהודיות בחוץ לארץ באמצעות שליחים ויש עדויות לקיום קשר שכזה בימיו של רבן גמליאל, אחרי חורבן הבית. יתכן ששליחים אלו התמנו על ידי הנשיא או חכמי הסנהדרין, במטרה לפקח על מינויים בקהילות היהודים בתפוצות ולהבטיח את כפיפותן של הקהילות לסמכותו של המרכז הארצישראלי בכל הקשור לתחום המשפט וההלכה.
נראה כי השליחים הביאו לקהילות היהודים חידושי הלכה שנקבעו בבתי המדרש בארץ ישראל, הכריעו בשאלות הלכתיות בקהילות שאליהן הגיעו, ובאופן כללי – טיפחו את הקשר שבין הקהילות למרכז ההנהגה בארץ.
השליחים מארץ ישראל עסקו בתקופות מסוימות גם בגביית כספים – מסים ששילמו יהודי התפוצות למרכז הרוחני שהתקיים בארץ ולנשיא (כגון: יהודה הנשיא).2
מנגנון השליחים חזר לפעול במאה ה-13, עם חידוש העליות לארץ ישראל. לתפקיד זה נבחרו, כאמור, אנשים בעלי יכולת שכנוע ויֵדַע בתורה, שנהגו לדרוש בבתי הכנסת של קהילות היהודים בתפוצות ולעודד אותם לתרום למען לומדי התורה בארץ ישראל, ובאמצעות תרומה זו להיות שותפים למצוות יישוב הארץ ולימוד התורה בה.
תופעת השליחים השד"רים התרחבה בעת החדשה, כאשר קהילות היהודים בארץ, בכל אחת מארבע ערי הקודש – ירושלים, חברון, טבריה וצפת – שלחו שליחים מטעמן לתפוצות, ולעתים מאותה עיר נשלחו שד"רים נציגי עדות שונות – ספרדים, אשכנזים ועוד. השליחים היו מתפרנסים מכספי התרומות – הם קיבלו כרבע מן הכספים שאספו, אך פרנסתם הייתה כרוכה בקשיים לא מעטים: נסיעות מפרכות וסכנות בדרך, כולל שודדי דרכים, וכן קשיי שפה ותקשורת עם אנשי הקהילה.
היו שד"רים שהקפידו לדבר עברית כנציגי ארץ הקודש, ולפיכך נדרשו למתורגמן יודע עברית בקהילות שאליהן הגיעו. במהלך הדורות חל פיחות במעמדו של השד"ר, ואפילו שליח נכבד ובעל מעמד דוגמת חיד"א נאלץ להוכיח ליהודי המבורג החשדנים (תקי"ד – 1754) שהוא אכן שליח מהימן – ולא נוֹכֵל או מתחזה, ולהציג לפניהם את כל המסמכים שבידיו – "קרוב לשלוש מאות", מהם "בלשון הקודש וספרד ואיטלקי" חתומים בידי "כל רבני איטליה" וחתימת השגריר של מלך צרפת "וחתימת ראש הכמרים בירושלים" – ולפיכך כיצד יעלה על הדעת שאפשר "לזייף את כל זה בכתיבות ולשונות שונות"? ובתוך כך נזף החיד"א ביהודי המבורג על שהעזו "לבזות ולזלזל בשליח ארץ ישראל".3