שיר המעלות – "בשוב ה' את שיבת ציון"

שיר המעלות – מזמור קכו בתהלים – הוא השביעי בחמישה עשר שירי המעלות בספר תהלים, שכל אחד מהם פותח בצמד המילים "שיר המעלות".
מזמור זה – "בשוב ה' את שיבת ציון" – הוא ביטוי לאידיאולוגיה של תקווה שטיפחו גולי בבל ואשר במרכזה עמדה השיבה לירושלים. המזמור ממחיש את תחושותיהם של הגולים לעת שיבת ציון, ביום שבו יהפוך ה' את גורלם: מגלות בבל – לציון וירושלים, ומעצב ובכי (מזמור קלז) – לשחוק ולרינה.
מזמור קכו מבוסס על הרעיון כי ה' הגלה את בני עמו מעל אדמתם וכי הוא זה שיאסוף אותם וישיבם לארצו, כמו שאומר ירמיהו בנבואת נחמתו: "מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ" (ירמיהו לא 9). המזמור מציג את תמונת העם השב לארצו ולאדמתו תוך שימוש בדימוי של זרימת מים באפיקי הנגב: שיבת העם לציון תהיה כשיבתם של המים לנחלי הנגב, היבשים רוב ימי השנה, ומתמלאים עם בוא הגשם בזרמי מים אדירים.
יש במזמור תיאור אידילי של החקלאי השב לאדמתו, הזורע בדמעה – אך קוצר בשמחה, בוכה בשעת הזריעה – אך נושא את אלומות השיבולים שנקצרו ברינה ובהכרת תודה לה'. מזמור זה עורר את הזדהותם של בני היישוב העברי בארץ בימי טרום המדינה וראשיתה, וחוגים דתיים אף העלו את ההצעה לקבוע את שיר המעלות כהמנון המדינה שבדרך, אך הצעתם לא התקבלה.
שיר המעלות "בשוב ה' את שיבת ציון" הוא המזמור שנוהגים לומר – ובדרך כלל לשיר – לפני ברכת המזון בימי שבת, חג ומועד¹ וכן בסעודות שמחה (כגון – ברית מילה או חתונה).

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת
בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה.
אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה.
הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים.
שׁוּבָה ה' אֶת שבותנו (שְׁבִיתֵנוּ) כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב.
הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.
הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע. [משך הזרע: השק שבו נמצאים הזרעים,]
בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו. [ושאותם מושך האיכר ומפזר בשעת הזריעה.]