שלושה עשר עיקרי האמונה של רמב"ם
שלושה עשר עיקרי האמונה היהודית, כפי שניסח אותם רמב"ם בפירושו למשנה, והם "עיקרי תורתנו הטהורה ויסודותיה – שלוש עשרה יסודות".1 שלושה עשר העיקרים (היסודות) פותחים באמונה במציאותו של האל ובייחודו, ומסתיימים באמונה בתחיית המתים. לעיסוק באמונה ובהכרת האל מקום מרכזי ביצירתו של רמב"ם ובהגותו, ויש הרואים בו את "הדמות האדירה ביותר של הכרת אלוהים הדתית-אמונית ביהדות מימי האבות והנביאים ואילך", ומקומו בעם ישראל "לא נקבע כפילוסוף – אלא כמאמין הגדול, שאמונתו מתגלמת בעבודת ה'."2
העיקרון הראשון – האמונה במציאות בורא העולם, שהוא "עילת מציאות כל הנמצאים". מציאות העולם וברואיו תלויים במציאות ה', אך מציאותו אינה תלויה בהם כלל. ועל העיקרון הזה מלמד הדיבר הראשון בעשרת הדיברות "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ 2).
העיקרון השני – האמונה באחדותו של הבורא, "אחדות שאין כמוה", כמו שנאמר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו 4).3
העיקרון השלישי – שלילת הגשמיות של האל, ש"אינו גוף" ואין לשוות לו תכונות המאפיינות גופים, כגון תנועה ומנוחה, ישיבה או עמידה, ועל כך אמר הנביא ישעיהו: "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל" (ישעיהו יא 14). וכל תיאורי האל במקרא נובעים מלשון המקרא, שהוא "כלשון בני אדם".
העיקרון הרביעי – האמונה בקדמותו של האל, ש"הוא הקדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו הוא בלתי קדמון ביחס אליו." ולפיכך העולם אינו קדמון – אלא הוא נברא בידי האל.4
העיקרון החמישי – האמונה כי אלוהים הוא היחיד "אשר ראוי לעובדו ולרוממו ולפרסם גדולתו", ועיקרון זה הוא "האזהרה על עבודה זרה".
העיקרון השישי – האמונה בנבואה, שהאציל ה' על אותם אנשים "בעלי כישרונות מפותחים מאוד ושלמות גדולה… ופסוקי התורה מעידים בנבואת נביאים רבים".
העיקרון השביעי – אמונה בנבואתו של משה רבנו, שהוא אביהם "של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו", והוא גם "בחיר ה' מכל המין האנושי", שזכה להגיע למעלת המלאכים, ונבואתו נבדלת מנבואת שאר הנביאים, כפי שעולה מתפיסת הנבואה בהגותו של רמב"ם.
העיקרון השמיני – אמונה בתורה מן השמים, "שכל התורה נמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה, כלומר: שהגיעה אליו כולה מאת ה'" – כולל "פירושה המקובל", התורה שבעל פה, כמו שהעיד משה רבנו: "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי… כִּי לֹא מִלִּבִּי" (במדבר טז 28).
העיקרון התשיעי – האמונה "שזו תורת משה לא תתבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה", ולא יתווסף עליה דבר ולא ייגרע ממנה דבר – "לא בכתוב ולא בפירוש" (על פי דברים יג 1).
העיקרון העשירי – האמונה בהשגחת האל "היודע מעשה בני אדם ולא הזניחם", ועליו נאמר שהוא "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה" המשגיח "עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם" ונותן לכל אחד כגמולו (ירמיהו לב 19 – ועוד).
העיקרון האחד עשר – האמונה בשכר ועונש, "שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה". הגמול הגדול הוא עולם הבא, והעונש החמור – כָּרֵת: מוות בידי שמים.
העיקרון השנים עשר – האמונה בימות המשיח, "להאמין… שיבוא, ואין לומר שנתאחר אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ" (חבקוק ב 3). ולפיכך אין לקבוע לו זמן, ולא לחשב את הקץ, ולהאמין בו ולהתפלל לבואו "בהתאם למה שנאמר בו על ידי כל נביא, ממשה ועד מלאכי". וימות המשיח הוא הזמן "שבו תחזור המלכות לישראל, ויחזרו לארץ ישראל", ומקום מלכותו של אותו המלך – ציון, ואתו יכרתו העמים "ברית שלום" – אבל: "לא ישתנה במציאות שום דבר מכפי שהוא עתה, זולתי שתהא המלכות לישראל". עם זאת, בימי המשיח "תוקל על בני אדם פרנסתם מאוד", ועם ישראל ישתחרר "משעבוד מלכות הרשעה העוצרת בעדנו מלעשות הטוב" וכן "ייפסקו הקרבות והמלחמות" (על פי ישעיהו יא 9) וגם יאריכו חיי בני האדם "בהיעדר הדאגות והצרות".
לפי רמב"ם, הכמיהה לימי המשיח אינה נובעת מן הרצון "שירבו התבואות והנכסים" ושאר תענוגות החיים כפי שחושבים "מבולבלי הדעות" – אלא מן השאיפה למצב שבו יהיה " מקיבוץ הצדיקים וההתנהגות הטובה והחכמה ויושר המלך וגודל חכמתו והתקרבותו לפני בוראו… וקיום כל תורת משה בלי דאגות ולא פחד" (על פי תהלים ב 7).5
והעיקרון השלושה עשר – האמונה בתחיית המתים, שהיא "מיסודות תורת משה רבנו", ותתקיים בצדיקים בלבד – ולא ברשעים, שנקראים מתים גם בחייהם, בעוד שהצדיקים – גם במיתתם נקראים חיים.6
לסיום שלושה עשר העיקרים פונה רמב"ם לקורא שיחזור ויעיין היטב בעיקרים אלו, ולא ישלה עצמו שהוא מבין אותם אחרי קריאה אחת או אפילו אחרי עשר קריאות. רמב"ם מדגיש כי עקרונות האמונה שניסח הם פרי "התבוננות ויישוב הדעת ועיון בדעות נכונות ובלתי נכונות וסיכום מה שצריך להאמין מהם".7
תמציתם של עקרונות אלו (בניסוח פשטני) מופיע בסידור התפילה, ובו כל אחד מן העיקרים פותח במילים: "אני מאמין באמונה שלמה."8