שמעון דובנוב

מבוא

שמעון דובנוב (1941-1860) היה מגדולי ההיסטוריונים היהודים, חוקר החסידות ואישיות בולטת בקרב האינטלקטואלים היהודים ברוסיה.¹ מפעל חייו היה מחקרו ההיסטורי המקיף – סדרת הספרים "דברי ימי עַם עולם", שבה נתן ביטוי לתפיסתו הלאומית ולעמדתו, כי הגלות היא מחויבת המציאות וכי היהודים הם עם "שכל העולם הוא מקומו".²

דובנוב לא תמך בציונות,³ אך התנגד להתבוללות, ובהתאם להשקפתו ביקש לחזק את האופי הייחודי, הרוחני והתרבותי של הקהילות היהודיות באשר הן ולשאוף להשגת שוויון זכויות ליהודים בארצותיהם. בתקופת מלחמת העולם השנייה שקל לעלות ארצה, אך תחושת האחריות גרמה לו להישאר בריגה עם בני קהילתו, "מעט הצאן באירופה… אחיי בעמק הבכא".⁴ וכך, בגיל 81, נרצח בידי הנאצים ביריית שוטר לטבי.

מעט יוצרים: מכתב של ש' דובנוב לח"נ ביאליק ליובלו ה- 60

מאת:

• שמעון דובנוב

לידידי החביב, ר' חיים נחמן ביאליק,
ובכן הרי אתה בן שישים, ובוודאי אינך עושה אוזנך כאפרכסת
לשמוע כל התהילות והתשבחות שממטירים עליך מכל קצה ארץ ברעם וברעש.
האבוא גם אני בתוך החוגגים והרועשים לברכך היום, ידידי היקר…
לא, ברכתי תהי צנועה, כמו שצנוע הוא המבורך בעצמו.
הנני מברך אותך בלחש, בקרב לבי, וחוגג את יובלך בזיכרוני.
כותב אני עתה את ספר זיכרונותיי וכמעט הגעתי בו לאותו פרק,
שבו נזכר גם שמך בפעם הראשונה.
הלוא תזכור את פגישותינו בישיבות "הוועד הלאומי", בשנות תר"ס – תרס"ב,
בימי מלחמתנו לשם החינוך הלאומי באודיסה המתבוללת?
– – – – – – –
וכשאני מעלה על זכרוני כאן בגלות אשכנז את מעשי הימים ההם,
ומעמיד לעומתם את כל מה שנעשה עתה בארץ הדמים,
ובאותה אודיסה בעצמה, איך עוקרים מן השורש את כל מה שנטענו,
הנני שואל את עצמי: האומנם כל עמלנו עלה בתוהו?
האומנם טבעו כל מעשי ידינו באוקיינוס של הבולשיביסמוס (=הבולשביזם)
שהציף את מרכזנו הגדול ברוסיה?
והנני משיב לעצמי: לא!…
– – – – – – –
ואתה יקירי, הצעיר שבדור ההוא ובאותו "הוועד הלאומי" האודיסאי,
עוד רב הדרך לפניך, עודך מלא כוח עלומים…
אתה אולי תזכה לחזות בתחילת הגאולה החדשה…
ושלום לך ולרעייתך ולכל ידידינו, שרידי אודיסה "העתיקה".
שלך באהבה רבה, שמעון דובנוב.
גם אשתי דורשת לשלומכם באהבה.

* המכתב נכתב בברלין ביום ג' בטבת תרצ"ג – 1933, באדיבות ארכיון בית ביאליק.

תולדות חייו

שמעון דובנוב נולד בראש השנה תרכ"א – 1860 בבלרוס של ימינו (אז באימפריה הרוסית) לאביו מאיר יעקב ולאמו שיינה. בילדותו קיבל חינוך מסורתי, ולפי עדות בתו, סופיה, כבר מגיל צעיר גילה התעניינות בספרי היסטוריוגרפיה והִרְבָּה לקרוא.⁵

בנעוריו נטש את אורח החיים הדתי, וכשהיה כבן 13 כתב את מאמרו הראשון נגד התמקדות החינוך היהודי בלימוד תלמוד תוך הזנחת לימוד תנ"ך וספרי השכלה.⁶ את השכלתו הכללית – ובכלל זה את השליטה בכמה שפות – רכש דובנוב באמצעות לימוד עצמי וקריאה, "באוניברסיטה של בַּיִת" כהגדרתו.

בגיל 20 עבר להתגורר במשך ארבע שנים בעיר סַנְקְט פטרבורג ועסק במשך כמה שנים בהוראה. באותה תקופה החל בכתיבת מחקריו ההיסטוריים על תולדות עם ישראל ועל החסידות.⁷ את מאמריו בנושאים אלו פרסם בעיתון היהודי בשפה הרוסית "ווסחוד" וכן בעיתוני התקופה בעברית, ובהם כתב העת "השילוח". דובנוב גם שימש כעורך המדור הספרותי ב"ווסחוד" במשך חצי יובל שנים (החל בשנת 1883). בשנת תר"ן – 1890, כשהיה בן 30, עבר לאודיסה, שם התגורר במשך 13 שנים וקיים קשרים עם הסופרים היהודים מ"חבורת אודיסה", ובהם אחד העם, מנדלי מוכר ספרים, י"ח רבניצקי וח"נ ביאליק.⁸

בשנותיו באודיסה המשיך לעסוק בכתיבה ופרסם מאמרים, תעודות ומחקרים על חיי היהודים ברוסיה ובפולין. כמו כן תרגם את ספר ההיסטוריה של צבי גרץ לרוסית והוסיף לו מבוא פרי עטו – "ההיסטוריה היהודית מהי?". לספר היסטוריה אחר שעיבד וערך הוסיף הקדמה, שבה הציג לראשונה את השקפתו על ההיסטוריה היהודית כתולדותיהם של המרכזים היהודיים ברחבי העולם ולאורך הדורות.⁹ שם, באודיסה, החל דובנוב בכתיבת הסדרה ההיסטורית המקיפה – "דברי ימי עַם עולם".

בשנת תרס"ו – 1906 השתקע בעיר סַנְקְט פטרבורג ברישיון זמני מיוחד שקיבל מן השלטונות.¹⁰ באותה שנה השתתף באסיפה הכללית של יהודי רוסיה, וייסד יחד עם חבריו את "מפלגת העם" היהודית (ביידיש: פאלקס פארטיי) במטרה לממש את תכניתו ולהשיג שוויון זכויות ליהודי רוסיה. דובנוב שימש מרצה לתולדות עם ישראל במסגרות אקדמיות, ובהן האוניברסיטה העממית היהודית שנתמכה על ידי שלטונות רוסיה. הוא נמנה עם מייסדיה של החברה היהודית ההיסטורית-האתנוגרפית, וערך במשך כעשר שנים את ביטאונה.

בשנת תרפ"ב – 1922 עזב דובנוב את רוסיה והתגורר בברלין עד עליית הנאצים לשלטון (1933). אז ביקש דובנוב מקלט בריגה בירת לטביה, שעדיין הייתה עצמאית. עם פרוץ מלחמת עולם השנייה קיבל דובנוב רשיון הגירה לארצות הברית וכן הצעה לעלות לארץ ישראל, אך בסופו של דבר החליט להישאר עם בני קהילתו, באומרו: "בימי הרעש הללו ובגיל שֵׂיבָה אי אפשר לי לעזוב את 'מעט הצאן' באירופה… נגזר עליי מן השמים להישאר עם אחיי בעמק הבָּכָא".¹¹
ביום יח בכסלו תש"ב – 8 בדצמבר 1941 – לאחר שהנאצים כבשו את לטביה – נשלח דובנוב יחד עם אלפי יהודים מגטו ריגה למקום ההריגה ברומבולי. בשל גילו ומחלתו התקשה דובנוב לטפס על המשאית, ושוטר לטבי הרג אותו בירייה. לפני שנהרג הספיק לצעוק ביידיש: יהודים, כתבו (יידן, שריייבט!) – כצוואה אחרונה לכתוב ולזכור את מוראות התקופה.¹²

דובנוב היה נשוי לאידה לבית פריידלין, שנפטרה עוד בחייו, ואת ספרו האוטוביוגרפי – "ספר חיי" – הקדיש לזכר "שותפתי לחיים במשך יובל שנים".¹³ לבני הזוג היו בן ושתי בנות. אחת מהן, סופיה אהרליך, הצליחה לברוח עם ילדיה לארצות הברית ואחר כך כתבה ביוגרפיה על אביה.¹⁴

דברי ימי עַם עולם

מפעל חייו של דובנוב היו מחקריו בתולדות עם ישראל, וגולת הכותרת שלהם הייתה סדרת ספריו "דברי ימי עַם עולם". ראשיתה של הסדרה – בספר לימוד בן שלושה כרכים ובמאמרים רבים שכתב ופרסם.

כתיבת הסדרה נמשכה 30 שנה והניבה 11 כרכים שנכתבו במקור ברוסית ושעסקו בתולדות עם ישראל מראשיתו – מתקופת המקרא. בשנות חייו האחרונות בריגה החליט דובנוב להשלים את הכרך האחרון בסדרה עד ימיו ממש – ימי מלחמה העולם השנייה – ואף הציג שני נימוקים להחלטתו:

1. האירועים בשנת 1938 וראשית 1939 – "שלא היו כמותם לרוע בכל תקופות הריאקציות הקודמות, ולא יכולתי שלא להכניס אותם כאן".
2. ההתרחשויות בארץ ישראל – מאבקם של היהודים ושל היישוב בארץ להקים "מרכז לאומי גדול בארץ ישראל".¹⁵

לשמחתו, זכה דובנוב להשלמת ההדפסה של הסדרה בעברית (פרט לכרך האחרון) וראה בכך "הַחְזָרַת עֲטָרָה ליושנה" – "היסטוריה לאומית בשפת האומה המקורית".¹⁶ כרכים אחדים מתוך הסדרה הופיעו גם בתרגום ליידיש (שדובנוב נמנה עם חובביה).

סדרה זו, כמו יתר מחקריו וכתיבתו ההיסטוריים, התבססה על "חומר ממקורות… וכתבי יד במקצוע זה, שלא נחקר קודם לכן על ידי חכמינו שבמערב".¹⁷ בסדרה "דברי ימי עַם עולם" מציג דובנוב את ייחודה של ההיסטוריה היהודית כקורותיו של עם החי מרבית שנותיו בגלות, ולפיכך תולדותיו הן בראש ובראשונה ההיסטוריה של המרכזים השונים שקמו בעם ישראל "במזרח ובמערב, מימי קדם עד הזמן הזה"¹⁸ – בארץ ישראל, בבבל, באפריקה הצפונית, בספרד, בארצות אשכנז, במזרח אירופה, בארצות הברית – ושוב בארץ ישראל.
השקפתו ההיסטורית של דובנוב מעוגנת בתפיסתו הלאומית ומבוססת על ההנחה, שהאומה היא אורגניזם המתפתח לפי תנאי הסביבה ונסיבות הזמן. לתפיסתו של דובנוב, גלותו של עם ישראל לא הייתה רק "אפשרית-המציאות, אלא מחויבת המציאות", שכן עם ישראל – "עם קטן בכמות וגדול באיכות" – חי בארץ ישראל בין מעצמות גדולות מצפון ומדרום, ולכן לא יכול היה לשמור "על מדינתו ולאומיותו ביחד". וכדי לשמור על העם – הוא נאלץ לוותר על הארץ. ולפיכך הגדיר דובנוב את היהודים כ"עם שכל העולם הוא מקומו", ותולדותיו הן "שלשלת האוטונומיה… של קהילות ישראל בכל הארצות".¹⁹

דובנוב - ותפיסתו הלאומית

השקפתו ההיסטורית של שמעון דובנוב באה לידי ביטוי במאמריו ובספריו, ובכלל זה – בסדרה הגדולה שכתב על תולדות עם ישראל – "דברי ימי עַם עולם". השקפה זו התבססה על ייחודו הלאומי, התרבותי והרוחני של עם ישראל, שהתקיים במשך מרבית תולדותיו ללא טריטוריה וריבונות, אך כתחליף לה יצר לעצמו אוטונומיה קהילתית, תרבותית ורוחנית.

לתפיסתו של דובנוב, "היהודים הם גוף לאומי יחיד במינו שבניגוד ללאומים אחרים, הוא אינו זקוק… לטריטוריה… והוא מסוגל לשגשג דווקא בהיותו בתפוצות".²⁰ דובנוב הגדיר שלבים בהתפתחותה של כל אומה: אומה המבוססת על הגדרה תרבותית-רוחנית נמצאת לפי השקפתו בדרגה גבוהה יותר מאומה המבוססת על הגדרה טריטוריאלית-לאומית. ומכאן מסקנתו כי היהודים הגיעו לשלב הגבוה של התפתחות לאומית, וכי עליהם לבסס את פעילותם הרוחנית והתרבותית על המסגרת הארגונית של הקהילה תוך קבלת אוטונומיה לאומית ותרבותית (להבדיל מאוטונומיה מדינית) בארצות מגוריהם.²¹ תפיסה זו זכתה לכינוי "אוטונומיזם יהודי" והייתה מעין פשרה בין הנטייה לטמיעה והתבוללות של המשכילים ובין הרעיון הציוני של תחייה לאומית בארץ ישראל.
דובנוב סבר כי "היהודים הם תושבי אירופה מימים קדמונים", ומכיוון שכך, ובתוקף פעילותם התרבותית והרוחנית, הם זכאים לשוויון זכויות בארצותיהם.²² לפיכך לא קרא דובנוב ליהודים לצאת מן הגולה ולהקים מדינת יהודית בארץ ישראל. דובנוב – כמו אחד העם – סבר כי יש להקים בארץ ישראל מרכז רוחני, אך לא ראה אפשרות מעשית להקים בארץ מדינה ריבונית וראה ברעיון הציוני משיחיות שקר כוזבת,"צורה מחודשת של המשיחיות, שעברה מהמוחות הנלהבים של המקובלים הדתיים אל תוך מוחות העסקנים המדיניים".

ההתלהבות לרעיון התחייה הלאומית טשטשה לדבריו "את הגבולות בין הממשיות ובין ההזיה",²³ והוא לא היסס להשוות את בנימין זאב הרצל למשיח השקר שלמה מולכו.²⁴ זאת ועוד: שמעון דובנוב התריע על הבעיה הדמוגרפית הצפויה בארץ ישראל וסבר שאין סיכוי לריבונות יהודית בארץ, מאחר שלפי הערכתו יעברו עשרות שנים עד שיהיו בארץ חצי מיליון יהודים, וגם אז – הם יהיו מיעוט בקרב מיליוני ערבים.²⁵

עם זאת, במשך השנים מיתן את התנגדותו לציונות,²⁶ ובמלחמת העולם השנייה גילה דובנוב דאגה רבה לגורלו של היישוב היהודי בארץ ישראל וקיווה "שסנחריב הגרמני לא יגיע אליה".²⁷ בשלב מסוים הוא אף שקל לעלות ארצה, ולאחר שקיבל גם רישיון הגירה לארצות הברית העיד כי "משתי ההצעות הייתי בוחר בציון".²⁸ אך לבסוף בחר להישאר עם בני קהילתו – ונרצח בשואה.

הדת בתפיסתו של דובנוב

יחסו של שמעון דובנוב לדת ולמסורת היהודית עבר שינויים. תחילה יצא דובנוב נגד הדת ומייצגיה המִמְסָדִיִים, ואף פנה למשכילים היהודים "בכל פינות רוסיה" בקריאה "לעבד תכנית מדוקדקת של תיקונים בדת" ובמסגרתם לבטל "כמה ממצוות הדת, מעשה ידי הרבנים והתלמוד".²⁹

דובנוב סבר כי עד לעת החדשה הייתה הדת כרוכה בלאומיות ושימשה "מגן וביטוי לאומה ולרוחה". כך היה, לדוגמה, בעת העתיקה ובתקופת שיבת ציון, שבה "עם ישראל בהשקפתו המונותיאיסטית נעשה לחטיבה מיוחדת בתוך עולם האלילות הקדמון וצריך היה לעמוד על נפשו כדי שלא יתבולל בסביבה הזרה" – והדת הגנה על קיום האומה.³⁰ אך בעידן ההשכלה של המאה ה-19 השתנו הנסיבות: "הדת איבדה את הרלבנטיות שלה",³¹ והחלה התעניינות חדשה וחילונית של היהודים בתרבותם הלאומית – דוגמת "חכמת ישראל" שהתפתחה בגרמניה.³²
כעבור זמן מיתן דובנוב את תפיסתו והציג את הדת כמרכיב בזהותו התרבותית והלאומית של עם ישראל ובייעודו "הרוחני המיוחד" – "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט 6): עם ישראל נועד אפוא "לשמש מורה דרך לשאר העמים בלימוד עקרונות נשגבים מוסריים-דתיים".³³

הוא גם הדגיש את אמונתו כי הדת היהודית, ההלכה, היא "התפתחותית, הלובשת ופושטת צורות והמסתגלת בלי הפסק לתנאי התרבות החדשה". וזאת להבדיל מן התפיסה ההלכתית, "שצורותיה נקבעו מראש לעולם ועד".³⁴ במסגרת תפיסתו הלאומית, התנגד דובנוב למגמת ההתבוללות ויצא כנגד מגמתם של משכילים יהודים (בעיקר במערב אירופה ובמרכזה) "להתמזג בגויים" תוך ויתור על "ירושתה המובחרת של האומה – האוטונומיה הפנימית".

דובנוב טען כי בכך צמצמו את הקשר שלהם ליהדות ל"פתקה עלובה של 'קבוצה דתית'". ואילו אחרים, שהכריזו על עצמם "כמחוסרי אמונה" – ניתקו גם קשר מועט זה.³⁵ דובנוב הבהיר כי שאיפתו לחילוניות, "להבדלת הרעיון הלאומי מהדת", חותרת לבטל את "שלטון הדת" – אך לא להוציא את הדת "מתוך אוצר נכסיה הרוחניים של האומה". וזאת מאחר שהדת היהודית היא "אחד היסודות המורכבים ביותר של התרבות הלאומית, ומי שבא לבטלה – כאילו חותר תחת בסיס קיומה".³⁶

העשרה - קישורים

מאמר של יעקב רוטשילד, "דובנוב, גרץ, יעבץ" – סקירה השוואתית – באתר דעת

מידע על דובנוב בצירוף קטעים מתוך כתביו ואיגרותיו – באתר האבות המייסדים של הציונות

על חייו של שמעון דובנוב בלטביה, על ארכיונו וקטעים מאיגרותיו – באתר דעת

שמעון דובנוב (עורך), כתבי התנגדות על כת החסידים – קונטרס מקוון באתר האוניברסיטה העברית בירושלים