תחום המושב

ראשיתו של תחום המושב בצו של הצארית קתרינה (יקטרינה) השנייה ("הגדולה") משנת 1791. גבולותיו הסופיים נקבעו בימי ניקולאי הראשון, במסגרת "תקנות בעניין היהודים" שהתפרסמו בשנת 1835 ולא השתנו עד מלחמת העולם הראשונה.
גם בתוך תחום המושב הוטלו הגבלות על מגורי יהודים, ובהן האיסור להתיישב בערים כמו קייב וניקולאייב וביישובים חקלאיים במחוזות ויטבסק ומוהילב. הרכב האוכלוסייה בתחום המושב היה מגוון: חיו בו אוקראינים, פולנים ביילורוסים, ליטאים ורוסים.
בשנת 1897 מנתה האוכלוסייה בתחום המושב כ-42 מיליון נפש, מהם 11.6% יהודים – שהם כ-4.5 מיליון נפש. בתוך גבולות תחום המושב התרכזו היהודים במרכזים העירוניים הגדולים, ושם היו כ-60% מכלל האוכלוסייה.

"יהודי מזרח אירופה היו… הקהילה הגדולה ביותר בתולדות עם ישראל עד השואה. דמוגרפים מעריכים כי בראשית המאה ה-20 חיו במזרח אירופה למעלה משישה מיליון יהודים. ציבור זה היה מאורגן בקהילות רבות, גדולות וקטנות – החל בערים גדולות כווארשה, שאוכלוסייתה מנתה כ-300,000 יהודים, וכלה בעיירות שבהן היו עשרות או מאות יהודים. היו גם כפרים קטנים באוקראינה, שלעתים הייתה בהם רק משפחה אחת…"¹

תחום המושב התקיים יותר מ- 120 שנה והתבטל בשנת 1917.