תחיית הלשון העברית בארץ ישראל

עם תחילתה של התנועה הציונית והעליות החלוציות לארץ ישראל התעוררה סוגיית השפה. רבים מן החלוצים שהגיעו ארצה תמכו בהחייאת העברית, והידוע שבהם היה אליעזר בן יהודה, שאת דרכו מִיָפוֹ לירושלים עשה – להפתעתו – בחברתו של עגלון דובר עברית:

"כמו שהיהודים אינם יכולים להיות עם חי באמת אלא בשובם לארץ האבות, כן אינם יכולים להיות עם חי אלא בשובם ללשון האבות ולהשתמש בה… מגדולם ועד קטנם, נשים וטף… בכל ענייני החיים ובכל שעות היום והלילה…".

וכך נוסדה בירושלים (תר"ן – 1890) "חברת שפה ברורה" – וַעַד הלשון העברית – במטרה "לשרש מקרב היהודים יושבי ארץ ישראל את לשונות העילגים…" ולהשתית חינוך עברי בארץ. כדי להפוך את העברית ללשון דיבור צריך היה להוסיף ולחדש מילים רבות שחסרו בה, וחוגים רבים ביישוב היהודי החדש הצטרפו למאמץ של יצירת מילים חדשות.
למפעל החייאת העברית בארץ ישראל היו שותפים רבים שפעלו לצדו של בן יהודה, ובהם נסים בכר, שליח "כל ישראל חברים", שהקים וניהל בירושלים בית ספר לבנים שבו לימדו עברית בעברית; ד"ר יצחק אפשטיין, ממייסדי ועד הלשון, מורה וחוקר לשון; יהודה גור, מחנך ובלשן – ולימים מחבר מילון גור; פרופ' דוד ילין וזאב יעבץ, מורים וחוקרים ממייסדי ועד הלשון ועוד.
על מקומה של הלשון העברית והדיבור העברי ניטש מאבק בין היישוב החדש בארץ ובין היוצרים היהודים בתפוצות, שזלזלו בבולמוס של חידוש מילים ("פבריקה" של מילים) והאמינו כי חיזוק הספרות העברית הוא האמצעי הראוי לחידוש השפה, וכי רק אנשי לשון הבקיאים בעברית ובשפות שמיות הם המוסמכים ליצור מילים חדשות.¹ בסופו של דבר הפסידו "סופרי הגולה" במאבק, "ובהתחדש מילים רבות מאוד הוכרחו הם בעצמם להשתמש בהן".²

אך גם בארץ נאלצו מחדשי השפה ומגיניה להיאבק בתופעה של דיבור בשפות לעז ושל יבוא ספרים לועזיים, ועד לשנות הארבעים של המאה ה-20 פעלה בארץ מועצה מרכזית להשלטת העברית. לתחיית הלשון העברית התנגדו גם אנשי היישוב הישן, שלפי תפיסתם הייתה העברית שפת קודש בלבד, והשימוש בה לשם דיבור ולימוד בבתי הספר היה בבחינת חילול הקודש.
מאבק נוסף התחולל בין מחדשי השפה ובין משכילים ומלומדים שחיו בארץ וסברו כי העברית דלה ומנוונת ואינה יכולה לשמש להוראת מדעים, וכי אי אפשר לתרגם בה יצירות מִסִפְרוּת העולם.
בשנת תרע"ג (1913), שנה לאחר הנחת אבן הפינה לטכניון – המוסד האקדמי הראשון בארץ, פרץ ויכוח לוהט על שפת ההוראה בטכניון – עברית או גרמנית?³ מאבק זה, הידוע בכינויו "מלחמת השפות", הסתיים בניצחונה של השפה העברית.
למעשה, עוד לפני תחילת הלימודים בטכניון הוכרע המאבק לטובת העברית: בשנת תרפ"ב (1922) הכריזה ממשלת המנדט הבריטי על השפה העברית כשפה רשמית בארץ ישראל, לצד האנגלית והערבית. וכך, 25 שנה לאחר מותו של בן יהודה, קם והתגשם חזונו: בסוף תקופת המנדט (תש"ח – 1948) כ-98% מן היהודים שחיו בארץ דיברו עברית ברמה כזאת או אחרת, וזאת בהשוואה ל-40% מן היהודים שחיו בארץ ודיברו עברית כ-35 שנה קודם לכן (תרע"ד – 1914).
בספרו "מדינת היהודים" שאל הרצל: "מי מאתנו יודע די עברית כדי לקנות בעזרתה כרטיס רכבת?" והתשובה הברורה והחד משמעית לא איחרה לבוא. תחיית השפה העברית נחשבת לתופעה מיוחדת בתולדות העמים, ונראה כי הפיכתה של העברית "לשפה לאומית – שפת הדיבור והכתב" הייתה "הגורם המלכד והמאחד שסייע לגיבושו של הבית הלאומי" בארץ ישראל.⁴