תנועת הרפורמה

מבוא

תנועת הרפורמה היא אחד הזרמים הגדולים ביהדות בעת החדשה, שצמח בגרמניה של שלהי המאה ה-18. המילה רפורמה פירושה תיקון, ושמה של התנועה מעיד על יעדה: תיקונים ושינויים בדת ישראל כדי להתאים את אורח החיים היהודי לעידן המודרני ולהיאבק במגמת ההתנצרות של משכילים יהודים, בעיקר צעירים.

תנועת הרפורמה "העתיקה את הדגש של הביטוי הדתי היהודי מן החוק (=ההלכה) לאמונה"¹ וראתה בהלכה "מקור מַנְחֶה ומורה דרך",² אך לא מקור סמכות מחייב, ולפיכך אפשרה "שינוי הדרגתי כמו גם שינוי רדיקלי" באורח החיים היהודי.³ התיקונים שהציעה תנועת הרפורמה גררו תגובות קשות מצד רבנים אורתודוקסים כמו גם מקרב יהודים משכילים שומרי מצוות. תנועת הרפורמה בימינו מונה כ-2 מיליון איש, מרביתם בארצות הברית, אך גם באירופה, באמריקה הלטינית ובמדינת ישראל.⁴

תנועת הרפורמה: רקע ומטרות

ראשיתה של תנועת הרפורמה – במרכז אירופה, בעיקר בגרמניה, בסוף המאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. האידאלים של ההשכלה והחילון הביאו לשינויים מכריעים בחיי היהודים באירופה.⁵ השתלבותם החברתית והפוליטית של היהודים הרחיבה את המגעים עם סביבתם הנוצרית הן בתחומי הכלכלה והמסחר והן בתחומי התרבות והרוח.

תהליך השתלבותם של היהודים בגרמניה בשלהי המאה ה-18 היה "מעודד ורב תקוות" בעיני המשכילים והאינטליגנציה,⁶ והעמיד בספק את הצורך באורח חיים יהודי ומתבדל. ההלכה "חדלה לשמש סמכות אחרונה בשאלת המותר והרצוי", וגם סמכותו של הרב התערערה.⁷ השינויים במדינות אירופה ועליית כוחו של השלטון הריכוזי הביאו להיחלשותה של המסגרת הקהילתית ולהגבלת סמכויותיהם המשפטיות של מנהיגי הקהילה, שהתקשו לכפות את מרותם.⁸

בהשפעת הסביבה ונסיבות הזמן חלה אפוא נסיגה באמונה ובשמירת מצוות בקרב יהודי מרכז אירופה ומערבה.⁹ המסורת היהודית נראתה ליהודים רבים בלתי הולמת על רקע "הסביבה האינטלקטואלית והאסתטית" של תנועת ההשכלה. תנועת הרפורמה בראשיתה ביקשה להציע מענה לצורך זה ולעצב דרך חדשה ליהדות, שתתאים לרגישויות "הדתיות והאסתטיות" של בני הדור, שביקשו להתערות בסביבתם התרבותית, וגם תציע מענה "לזרמים העוינים של ההגות הנוצרית והפילוסופיה בת זמנם".¹⁰

תנועת הרפורמה: התיקונים בדת

תנועת הרפורמה צמחה בגרמניה בשלהי המאה ה-18 "כתנועה לתמורה דתית" – לרפורמה, לתיקונים, בדת ישראל, במגמה "לבטל את המחיצות בין יהודים ללא יהודים" וגם כדי לקרב "את המשכילים, ובייחוד את הנוער המשכיל" ליהדות ולבית הכנסת.¹¹

אנשי תנועת הרפורמה הסיטו את הדגש הדתי-היהודי מן ההלכה והקיום המעשי של המצוות – אל תחום האמונה והרוחניות, ובדקו באיזו מידה שמירת המצוות והטקסים (כגון: תפילה) אכן מגבירים את ההתעלות הרוחנית או את רמתו המוסרית של האדם.¹² בהתאם לגישה זו, ובמטרה לעורר תחושת התפעמות ורוממות רוח בקרב המתפללים, החלה תכנית של רפורמות בסדרי בית הכנסת ובתוכני התפילה. התפילות קוצרו, תוך השמטת פיוטים וקטעים אחרים שנראו מיותרים, ונוספו דְרָשׁוֹת בשפת המדינה.
אחד ממנהיגי הרפורמה, דויד פרידלנדר (1750 – 1834), דרש תיקונים מרחיקי לכת, ובהם: החלפת "הלשון העברית המתה" של סידור התפילה ללשון המדינה; מחיקת זכר ציון וירושלים מן התפילות¹³ והשמטת הבקשות לבניית בית המקדש ולשיבת ציון.¹⁴ הוא גם העלה את ההצעה להעביר את תפילות השבת ליום ראשון, כמקובל בכנסייה הנוצרית. "תוכן התפילה ולשונה, צורת בית הכנסת וסגנון הטקס, נמדדו עתה לפי קנה מידה שתודעת בני הדור וטעמם שימשו לו יסוד."¹⁵
בעיר המבורג שבגרמניה נוסד בשנת 1818 בית הכנסת המתוקן של תנועת הרפורמה, שנקרא בשם "טמפל" (היכל) כביטוי לתחושתם של המייסדים, כי בית הכנסת המתוקן הוא התחליף לבית המקדש. סדרי הישיבה בטמפל היו שוויוניים – גברים ונשים התפללו יחד, והתפילה לוותה בשירת מקהלה ובנגינת עוגב (בידי נוכרי). התפילה בטמפל נערכה בהתאם לסידור מיוחד ומתוקן, שכלל תרגום לגרמנית – ובכמה מקומות גם תעתיק בהיגוי ספרדי – של התפילות שנאמרו בעברית.
את הדרשות שנהגו הרבנים לדרוש מדי פעם בבתי הכנסת בנושאים הלכתיים, החליפו דרשות קבועות בשבת שנועדו "לרומם את רוח המתפללים" ולטפח את רמתם המוסרית.¹⁶
במחצית השנייה של המאה ה-19 התגלעו מחלוקות בתנועת הרפורמה באשר להיקף התיקונים הרצוי, ורבים מן הרבנים הצעירים קבעו תיקונים על דעת עצמם. אחד ממנהיגי הרפורמה, אברהם גייגר, התנגד לתיקונים שרירותיים וקבע כי יש לשמר את היסוד הדתי הכלל-אנושי של תורת משה – האמונה באל אחד והמוסר התבוני – ולוותר על כל אותן מצוות ומנהגים שנוספו במהלך הדורות והתאימו לתקופתם, אך אינם מתאימים עוד לחברה מודרנית.
מגרמניה וממרכז אירופה התפשטה תנועת הרפורמה לארצות הברית ולקהילות יהודיות במערב, ובימינו – גם למדינת ישראל, שבה נוסדה התנועה ליהדות מתקדמת.

ההתנגדות לתנועת הרפורמה

התיקונים שהציעה תנועת הרפורמה גררו תגובות קשות מצד רבנים אורתודוקסים – ובהם החת"ם סופר מהונגריה – אשר "שללו את התיקונים שלילה גמורה". התנגדותם לא נגעה לתיקון זה או אחר, אלא לעצם העזתם של צעירים חסרי ידע ומעמד בעולם ההלכה "להרים יד על המסורת" ולשנות את מצוות היהדות ומנהגיה.¹⁷
ההסתייגות מתנועת הרפורמה וההתנגדות לה באו גם מקרב יהודים משכילים שומרי מצוות במאה ה-19, דוגמת שד"ל (ר' שמואל דוד לוצאטו) באיטליה ורש"ר הירש, מנהיג האורתודוקסיה החדשה בגרמניה. שד"ל הסתייג מן האידאל של התערות בחברה הנוצרית ולא האמין באפשרות השתלבותם של היהודים כאזרחים שווי זכויות במדינותיהם. הוא דבק בהלכה והתנגד לשינויים בדת ואף לשילוב היהדות עם תרבות המערב ויסודותיה השכלתניים.

רש"ר הירש טען כי "האידאלים הדתיים של היהדות והאידאלים של המוסר הכלל-אנושי זהים הם", אך – בניגוד לאנשי הרפורמה – האמין כי שליחותו הדתית הייחודית של העם היהודי היא ייעודו הבלעדי; והתורה, כמו היהדות, היא יצירה מטפיסית-נצחית, המעוגנת בקיום קפדני של מצוות התורה על פי ההלכה.

מכאן קריאתו של רש"ר הירש ליהודי גרמניה "להיבדל מן העדה הרעה" ולהוקיע את אנשי תנועת הרפורמה כמי שיצאו מכלל עם ישראל.¹⁸ ההתנגדות לתנועת הרפורמה "גרמה להאטת תהליך התארגנותה" בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-19, אך לא מנעה את התסיסה האינטלקטואלית ואת המשך התפתחותה.¹⁹