תקופת המשנה והתלמוד
תקופה בהיסטוריה היהודית מהעת העתיקה שבה נוצרה מרבית התורה שבעל פה מהתקופה הקלאסית. בתקופה זו שבין חורבן לגלות התרחשו אירועים חשובים ומשמעותיים בחיי העם.
מבוא
תקופת המשנה והתלמוד היא תקופה בתולדות עם ישראל שנמשכה כ- 600 שנה, מחורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה ועד לכיבוש המוסלמי בשנת 640.1 בתקופה זו נערכה התורה שבעל פה ונוצרו שלוש מן היצירות הגדולות של העם היהודי – המשנה והתלמודים (הבבלי והירושלמי), שנתנו לתקופה את שמה: תקופת המשנה והתלמוד. תקופה זו שאחרי החורבן עמדה בסימן היעדרם של ירושלים ובית המקדש, אך הביאה להתפתחותם של מרכזי יצירה והנהגה חלופיים, ולעלייתו של המרכז היהודי בבבל. "פרק הזמן שלפנינו… הוא כעין מעבר מן הימים שבהם הייתה לעם מסגרת מדינית לאומית חברתית משלו בארצו, לבין ימי הגלות המרה שישראל נפוץ בארצות אדום (=הנוצרים) וישמעאל (=המוסלמים) כמיעוט גדול או קטון ללא מרכז ארצי כלשהו".2 בהיסטוריה של ארץ ישראל מבחינים בשתי תקופות מִשְׁנֶה: התקופה הרומית (70 – 395) והתקופה הביזנטית (395 – 640).
ימי השלטון הרומי: מירושלים ליבנה
חידוש החיים היהודיים הציבוריים לאחר המרד הגדול וחורבן הבית יש נזקף בספרות חז"ל לזכותו של רבן יוחנן בן זכאי. המקורות מתארים שכבר בשלהי המרד, בירושלים הנצורה, הבין כי "גורל המערכה – הן במלחמת האזרחים מבית והן במלחמה עם הרומאים – היה אבוד לחלוטין".3 בהתאם להערכת מצב זו יצא יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה, מסר את עצמו לידי הרומאים, ומאוחר יותר – עבר ליבנה והקים בה מרכז לאומי חדש.
בספרות חז"ל מתואר בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה כזה שהחל בחקיקה הלכתית ודתית במגמה לחדש את פעולת הסנהדרין שנפסקה עם חורבן ירושלים. בכך ביקש בן זכאי להבטיח את המשך הקיום הלאומי והדתי גם ללא המקדש וירושלים. בימי רבן גמליאל, יורשו וממשיכו של יוחנן בן זכאי, הגיע המרכז ביבנה לשיא השפעתו, בעיקר בזכות יחסו של השלטון הרומי באותם ימים, שאיפשר לרבן גמליאל "לצאת בתנופה רבה למערכה לחידוש פני האומה".
כפי שמתואר בכמה מקורות בימיו הוקמו מרכזי תורה בערים אחדות – ובהן בני ברק, ציפורי וגמזו, הוסמכו דיינים ומונו שליחים לתפוצות.4 רבן גמליאל המשיך את פעולת קודמו, רבן יוחנן בן זכאי, לחיזוק המשמעות החינוכית של החגים ולניתוק הזיקה בינם ובין עבודת המקדש (שחרב).5 המרכז היהודי ביבנה התקיים במשך כ- 60 שנה, עד למרד בר כוכבא.
המרכז היהודי בגליל
כישלון מרד בר כוכבא הביא לחורבן כמעט מוחלט של יהודה. אך אזור הגליל, שתושביו כמעט שלא השתתפו במרד, לא נפגע. רבים מפליטי המרד עברו אפוא לגליל, והביאו לשיקום מוסדות ההנהגה. הגליל הפך למרכז היישוב היהודי בארץ.
בשנת 140 לספירה (בערך) התמנה רבן שמעון בן גמליאל, בנו של רבן גמליאל דיבנה, לנשיא. מוסדות ההנהגה בגליל פעלו לשיקום החיים היהודיים בארץ, שנפגעו קשות בעקבות מרד בר כוכבא.6 חלק מהמקורות מתארים שחכמים הטיפו להימנע מכל ניסיון למרידה: "הם השתדלו לתאר את שלטון הרומאים כמכה מן השמים שאין להתנגד לה".7
ימי כהונתו של רבי יהודה הנשיא היו "'תור הזהב" בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, בין השאר בזכות היחסים הטובים ששררו בינו ובין השלטון הרומי. עריכת המשנה וחתימתה בידי רבי יהודה הנשיא היו מפעלו הגדול – לדורו ולדורות.
שלטון ביזנטיון
החל במאה ה- 4 הייתה ארץ ישראל מרכז חשוב ביותר לנצרות. והחלה בנייה מואצת של כנסיות ברחבי ארץ ישראל,8 שמשכו לארץ נוצרים מכל רחבי האימפריה.
במאה ה- 5 לא מונה נשיא. לא ברור האם זה נעשה, בהשראת הכנסייה הנוצרית מתוך תקווה שהביטול יערער את יסודות קיומו של היישוב היהודי בארץ. לקראת המאה ה- 6 נדלדלה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל והפכה למיעוט, ובמאה ה- 7 – על סף הכיבוש המוסלמי – היו היהודים רק כשמינית מכלל האוכלוסייה (מרביתה נוצרית) בארץ ישראל.
היצירה היהודית בארץ ישראל
בתחילת המאה ה- 3 הסתיים המפעל הגדול של עריכת המשנה. המשנה נחתמה בגליל (כנראה בטבריה) בידי רבי יהודה הנשיא בשנת 219 לספירה. למרות יחס השלטון והכנסייה הנוצרית ליישוב היהודי בארץ ישראל, הוא "גילה היישוב חיוניות לא מעטה".9 חיוניות זו באה לידי ביטוי בבניית בתי כנסת חדשים מעוטרים ברצפות פסיפס מרהיבות (ששרדו בחלקן עד ימינו), בהתחזקות הלשון העברית כשפה כתובה, ובעיקר – בתחומי היצירה הרוחנית: בתקופה זו נכתבו בארץ ישראל כמה מיצירות המופת של ספרות חז"ל.
במחצית השנייה של המאה ה- 4 נערך (בעיקר בטבריה) התלמוד הירושלמי בידי אמוראי ארץ ישראל. במאות 5 – 6 נערכו מדרשי התנאים, מדרשי האמוראים והיצירה בתחום הפיוט הגיעה לפריחה מרשימה בזכות פועלם של הפייטנים המפורסמים יוסי בן יוסי, יניי, ואלעזר הקליר. פעילות ענפה זו בתחומי ההלכה, המדרשים והפיוט מעידה על חיוניותו של היישוב היהודי בארץ ישראל גם בימים הקשים של שלטון ביזנטיון והכנסייה הנוצרית.
המרכז היהודי בבבל
היישוב היהודי בבבל, שראשיתו בחורבן הבית הראשון (המאה ה- 6 לפני הספירה) השתרע בתקופת המשנה והתלמוד באזורים שבין נהר הפרת לנהר החידקל ולאורכם. בראש הקהילה היהודית בבבל עמד ראש הגולה – תפקיד שזכה להערצת היהודים ולהכרה של השלטון בבבל – והעניק לנושא התפקיד כוח שלטוני רב. לאורך השנים הייתה התפוצה בבבל קשורה לארץ ישראל וכפופה להנהגתה, וכך גם ראש הגולה, שראה עצמו בדרך כלל "כפוף למרותה של ארץ ישראל כמוסד העליון לתורה ולמשפט".10
בתחילת המאה ה- 3 הגיע מארץ ישראל לבבל אחד מחכמיה, אבא אריכא הידוע בכינויו רב, והקים את ישיבת סורא. במקביל התפתח מרכז תורה נוסף – ישיבת נהרדעא בראשותו של שמואל, בשנת 254 לספירה חרבה העיר נהרדעא, ומרכז התורה עבר לעיר פומבדיתא. ישיבות סורא ופומבדיתא התקיימו גם אחרי תרופת האמוראים עד סוף המאה ה- 10 "והיו לבית היוצר של חיי הרוח ולציר המרכזי של הציבור היהודי בבבל".11 עם זאת, נשמר הקשר בין המרכז הבבלי לארץ ישראל, והייתה "זיקת גומלין פורה ומפרה בין הישיבות בבבל לבין בתי המדרש הגדולים בארץ ישראל שבראשם עמדו האמוראים".12
היצירה היהודית בבבל
היצירה הגדולה של המרכז היהודי בבבל, שקנתה לה מעמד בכורה בכל הדורות והתפוצות – היא התלמוד הבבלי, מחברי התלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי התקבל בכל תפוצות ישראל והפך "לקניינו היסודי של העם היהודי, ובהרבה מקומות כמעט קניינו העיקרי והיחישנערך בישיבת סורא בסוף המאה ה- 5 לספירה ונחתם במהלך המאה ה- 6 לספירה. התלמוד הבבלי כולל גם את דבריהם של אמוראי ארץ ישראל, מחברי התלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי התקבל בכל תפוצות ישראל והפך "לקניינו היסודי של העם היהודי, ובהרבה מקומות כמעט קניינו העיקרי והיחיד, בניין אב לכל הגותו ותקוותיו, ומורהו בחיי המעשה".13 בתקופה זו החלו להתגבש נוסחי תפילה ומנהגי תפילה בשני המרכזים במקביל – בבבל ובארץ ישראל. בשלב הזה טרם גובשו הנוסחים, ועם זאת היה נוסח בבל שונה מנוסח ארץ ישראל.
על התמורות החברתיות שלאחר חורבן בית שני ועל עליית מעמד החכמים – באתר של מט"ח
מידע על חייהם ופועלם של חכמי התלמוד, אמוראי ארץ ישראל ובבל, לדורותיהם – באתר דעת