תרומות
לפי התורה, חובה על כל חקלאי בארץ ישראל להפריש לכוהנים מיבולי השדה והכרם ומגז הצאן הראשון. התורה אינה מגדירה את התרומה, אך במשנה יש כמה הגדרות, לפי יכולתו ונדיבות לבו של החקלאי.
לפי חוקי התורה, התרומה היא מענק שחובה על החקלאי בארץ ישראל להפריש לכוהנים מיבולי השדה והכרם ומגֵז הצאן הראשון:1 "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ" (דברים יח 4). באֲמָנָה שכָּרַת נחמיה עם העם בימי שיבת ציון נזכרת התרומה לכוהנים כחלק מן המצוות שבני העם קיבלו עליהם (נחמיה י 38).
התורה אינה קובעת את השיעור, הכמות, שיש להפריש כתרומה לכוהנים, אך המשנה הציעה כמה הגדרות שונות, הכל לפי נדיבות לבו ויכולתו של החקלאי. ההגדרות כוללות שלוש רמות של נדיבות: תרומה בעין יפה, תרומה "בעין בינונית" – ותרומה "בעין רעה".2
התרומה הבינונית – 2% משוויו של היבול – נחשבת לתרומה המקובלת, וזאת בין השאר כמדרש על המילה תרומה: תרי (=שניים) ממאה. התרומה נקראת קודש, ולפיכך רק לכוהנים ולמשפחותיהם מותר לאכול ממנה: "וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ" (ויקרא כב 10).
מצוות תרומות היא אחת מן המצוות התלויות בארץ – ובכל זאת אין אפשרות לקיים אותה במלואה בימינו. וזאת מאחר שהכוהנים של ימינו הם ספק כוהנים, ובכל מקרה – אין אפשרות לאכול את התרומה בקדושה בשל היעדר אפשרויות טהרה כנדרש.3 ובזמן שבית המקדש היה קיים, גם התרומה של הפרשת חלה ניתנה לכוהנים. כיום מפרישים תרומות וגם מעשר כחלק משמירת כשרות המזון, ובשל קדושתם נוהגים להטמין אותם באדמה או בפח כשהם עטופים ומוצנעים.4