אבלות

מצבו של האדם האָבֵל, שאחד מבני משפחתו הקרובים ביותר נפטר. פרקי הזמן של האבלות - שבוע ("שבעה"), שלושים יום ושנת אבל (על אב ואם בלבד) - נועדו לסייע למתאבל להשלים עם אובדנו ולחזור לחיים בהדרגה.

מאת:
< 1 דקות

מבוא

במסורת היהודית מותו של אדם הוא שלב מעבר מן העולם הזה, עולם החיים והחומר, לעולם אחר, המצוי מעבר להוויה המוכרת, ולו כינויים שונים: עולם האמת, העולם הבא, עולם שכולו טוב, חיי נצח, גן עדן. לפי האמונה היהודית, בשעת המוות נפרדת הנשמה מן הגוף ועולה לעולם האחר, אך אלוהים יחזיר את הנשמה לאדם לעתיד לבוא.1 המסורת קבעה כמה שלבים באבלות: שבוע ראשון ("שבעה"), שלושים יום, שנה ויום הזיכרון – כדי לסייע למתאבלים להסתגל בהדרגה לאובדנם. ההלכה קבעה שבעה קרובים שעליהם יש להתאבל: אב ואם, בן ובת, אח ואחות, בן או בת זוג.2 האבלות על הורים בולטת במשכה הארוך – שנה שלמה.3 במסורת היהודית יש הלכות רבות העוסקות באבלות, ולצדן התפתחו בתפוצות ישראל מדור לדור מנהגים רבים. טקסי האבלות מאפשרים לאבלים, לבני המשפחה ולקהילה לחלוק לנפטר את הכבוד האחרון וגם מזמנים חשבון נפש של החיים: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל… וְהַחַי – יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" (קהלת ז 2).

אבלות

המנהג להתאבל על המת ולספוד לו הוא עתיק יומין ונזכר כבר בספר בראשית, בתיאור אבלו של אברהם על מות שרה אשתו: "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג 2). וכן באבל בני ישראל על מות יעקב (נ 3). במסורת היהודית מתאבלים על שבעה קרובי משפחה: על אב ואם, בן ובת, אח ואחות, ועל בן או בת זוג (בעקבות ויקרא כא 2 – 3).4 דיני האבלות נזכרים לראשונה באופן מסודר בתלמוד והם כוללים את פרקי הזמן הקצובים וכן את הדינים והמנהגים האמורים לתת ביטוי חיצוני לצער ולאבל על הנפטר בתקופת האבלות. ואלו הם פרקי הזמן שנקבעו במסורת היהודית: שבוע האבל ("שבעה"), שלושים יום ועל אב ואם בלבד אף שנת אבל. פרקי זמן אלו נועדו לסייע למתאבלים להשלים עם אובדנם ולחזור לחיים בהדרגה, והם מתאפיינים במנהגי אבלות שונים ובעיקרון של מיעוט שמחה. זמן האבלות ומשכה מציין את רמת הקרבה של המתאבל לנפטר ואת רמת המחויבות שלו אליו. באופן כללי, תקופת האבלות קצובה מראש במטרה להחזיר את האדם לשגרת חייו מבלי שישקע בצער מתמשך על המת, שכן היהדות מקדשת את ערך החיים ומתרחקת מפולחן המוות: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָהּ" (תהלים קטו 17).5
פרק הזמן שבין פטירת המת לקבורתו נקרא "אֲנִינוּת", והאוֹנֵן, שאמור לעסוק בכל הקשור לקבורת המת, והוא פטור מכל מצוות עשה שבתורה, גם אם הוא עצמו אינו עוסק בסדרי הקבורה וההלוויה.

הלוויה וקבורה מסורתית

הקבורה היהודית6 המקובלת בארץ ישראל היא הטמנת הגוף באדמה, כשהוא עטוף בתכריכים וללא ארון, וזאת על פי הכתוב: כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית יג 19). הטמנת הגופה באדמה ללא ארון מסמלת את שיבת הגוף אל העפר, שממנו נוצר (ב 7). תכריכי המת עשויים בדרך כלל בד לבן ואחיד,7 כסמל לרעיון שבעולם האמת כולם שווים לפני הבורא. לפי פסיקת הרבנות הצבאית הראשית, חיילי צה"ל והרוגי פעולות טרור נקברים בארון בבגדיהם.8 בקהילות יהודיות בחוץ לארץ מקובל לקבור בארון. התורה מדגישה את החובה לנהוג כבוד במת ולא להלין את גופתו. השארת גוויה ללא קבורה נחשבת לביזיון המת,9 ולכן משתדלים להביא את המת לקבורה ביום הפטירה או במועד סמוך ככל האפשר.10 מפאת כבודו של המת מלווים אותו לקברו ועורכים לו הלוויה, אפילו אם היה אלמוני ללא בני משפחה או חברים. הטיפול במת והבאתו לקבורה נחשבים למצווה גדולה – "חסד של אמת",11 מכיוון שהמת לא יכול לגמול על כך למלוויו, ומעשה החסד נעשה ללא כל ציפייה לתגמול. לפני תחילת ההלוויה נוהגים לערוך טקס בבית ההלוויות, הנפתח בקריעה בבגדם של האבלים, כסמל לצער ולקרע הנפשי על האובדן.12 מקור המנהג – במקרא, בקריעה שקרע יעקב אבינו כאשר שמע על מות יוסף: "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו… וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים" (בראשית לז 34).13 לאחר הקריעה מקבל עליו הָאָבֵל את הדין בברכת "ברוך דיין האמת."14 בבית ההלוויות אומרים קטעי משנה ותפילה, כולל צידוק הדין, וכן דברי הספד בשבחו של המת,15 והאבלים אומרים קדיש. במסע ההלוויה אל הקבר מובילים את גופת המת מכוסה בטלית על אלונקה, שאותה נושאים בני משפחה או ידידים קרובים. בזמן שנושאים את גופת הנפטר אל קברו, אומרים מזמורי תהלים, ולאישה – את הפרק "אֵשֶׁת חַיִל" (משלי לא). ליד הקבר מבקשים סליחה מן המת, ויש הנוהגים להספידו ליד הקבר. האבלים אומרים שוב קדיש, והקבורה נחתמת בתפילת אשכבה (בעדות המזרח) או בתפילת "אל מלא רחמים" (במנהג אשכנז). לאחר הקבורה חוזרים האבלים לבית, ושם נוהגים לערוך להם "סעודת הבראה", הכוללת מאכלים עגולים, כגון כעכים, עדשים וביצים, המסמלים את מחזור החיים – "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא" (קהלת א 4).16

קבורה חילונית

בשנים האחרונות התפתחו בישראל מנהגי קבורה חילונית כדי להציע לאנשים חילוניים חלופה לטקס המסורתי הדתי. הקבורה החילונית נעשית בבתי עלמין (או חלקות) אזרחיים ופרטיים, והמת נקבר בדרך כלל בארון. לקבורה החילונית אין נוסח קבוע או כללים מקובלים, והוא מעוצב לפי רצון בני המשפחה ולעתים לפי בקשת הנפטר טרם מותו. הקבורה החילונית משלבת לעתים מקורות יהודיים עם שירה וספרות מודרנית, קטעי נגינה ומוזיקה ודברי הספד, והם מבטאים את עולמם התרבותי ואת אורח חייהם של הנפטר ובני משפחתו.

מנהגי אבלות

לפי ההלכה היהודית,17 החל ביום הקבורה ובמשך שבוע ימים, יושבים האבלים בבית הנפטר (או בבית אחד האבלים). שבוע האבל נקרא בקיצור "שבעה", ומכאן הביטוי "לָשֶׁבֶת שבעה".18
האבלים אינם יוצאים מן הבית, וקרובי משפחה, שכנים וידידים באים ל"ניחום אבלים", הנחשב למצווה גדולה.19 כשנכנסים אין אומרים "שלום", וכשקמים ללכת נפרדים מן האבלים בדברי ניחומין: "הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיוֹן וִירוּשָׁלָיִם וְלֹא תוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד" (ירמיהו ל"א 11, כמנהג אשכנז) או "מִן הַשָּׁמַיִם תְּנוּחֲמוּ" (כמנהג עדות המזרח). נוכחותם של אנשים במהלך ה"שבעה" מעניקה למתאבלים עידוד ותמיכה ומזכירה להם כי גם בשעת אסון וצער – הם אינם לבד.
מנהגי האבלות הרווחים בקהילות ישראל הם הדלקת נר נשמה20 בבית האבל וכיסוי מראות ותמונות. האבלים נוהגים לשבת על דרגש או כיסא נמוך או על מזרון המונח על הרצפה.21 לפי ההלכה היהודית, האבלים אסורים בהנאות הגוף, ובהן רחיצה, החלפת הבגדים וכיבוסם, נעילת נעלי עור, תספורת, גילוח, ומשיחת הגוף בקרם (שלא לצורכי בריאות). ומאחר שאסור לאבלים לצאת מן הבית, גם לא לבית הכנסת, נוהגים להתאסף בבית האבלים ולקיים שם את שלוש תפילות היום (ערבית, שחרית ומנחה). בתפילות אלו אומרים האבלים קדיש על המת. ויש הנוהגים ללמוד משניות במהלך ימי השבעה (או שנת האבל) לזכרו של הנפטר ולעילוי נשמתו .
השבת אינה מסיימת את שבעת ימי האבל – אך מפסיקה אותם: לפי ההלכה, מפסיקים להתאבל ביום שישי בצהריים וחוזרים להתאבל עם צאת השבת. עם זאת, חג שחל באמצע ה"שבעה", מסיים את שבעת ימי האבל. בסיום ה"שבעה" קמים המתאבלים מאבלם, עולים לקבר המת ועורכים טקס אזכרה,22 שלאחריו הם חוזרים לשגרת יומם, אך ממשיכים לקיים מקצת מנהגי האבלות – עד תום שלושים ימי האבל. במועד זה נאספים שוב האבלים, בני המשפחה המורחבת ומכרים בבית הקברות, ובארץ נהוג שעד אז בדרך כלל גם מוקמת המצבה.23 מדי שנה, ביום השנה לפטירת המת, מציינים את פטירתו ביום השנה – יום הזיכרון הכולל עלייה לקבר.

העשרה - קישורים

http://www.hofesh.org.il/alternatives/burial.html
http://www.tekes.co.il/burial.html
http://www.menucha-nechona.co.il/
http://www.aleyshalechet.co.il/funeral.php

הערות שוליים

  1. וכך נאמר באחד מקטעי תפילת שחרית: "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בְּרָאתָהּ, אתה יְצַרְתָהּ, אתה נְפַחְתָּהּ ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד לִיטְּלָהּ ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך, ה' אלוהי ואלוהי אבותי, ריבון כל המעשים, אדון כל הנשמות. ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים." תפילה זו נזכרת כבר בתלמוד הבבלי, מסכת ברכות, דף ס עמ' ב.
  2. קרובים אלו נזכרים בספר ויקרא כא 2 וכן: רמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ב הלכה א; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שעד סעיף ד.
  3. האבל על מות הורים הוא הארוך ביותר מפני חשיבות כיבוד הורים "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמות כ 11).
  4. לפי ההלכה האורתודוכסית, בן או בת מאומצים אינם חייבים להתאבל על הוריהם המאמצים, אך לפי הדין של חובת הכרת טובה, מתאבלים גם בן ובת מאומצים על הוריהם המאמצים, והבן גם אומר עליהם קדיש במשך כל שנת האבל, בעיקר אם אין להם בנים אחרים (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שע"ד). הרב יוסף הלוי דב סולובייצ'יק יעץ לילדים מאומצים להתאבל על הוריהם המאמצים, כי אף שאין בכך חיוב מצווה - יש בכך משום קיום מצווה.
  5. בעקבות הפסוק המקראי - "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ" (ירמיהו כב 10) - דורש התלמוד: "אל תבכו למת" - יותר מדי, "ואל תנודו לו" - יותר מכשיעור. הא כיצד? שלושה ימים - לבכי, ושבעה - להספד, ושלושים - לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך - אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו (=רחמנים על המת) יותר ממני" (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כז עמ' ב).
  6. הקבורה והכנת המת לקבורה נעשים בידי אנשי החברא קדישא (=החברה הקדושה), העוסקים בטהרה המת ובעטיפתו בתכריכים, כורים את הקבר, מנהלים את טקס ההלוויה ועוסקים בתחזוקת בית הקברות. חברא קדישא קיימת בקהילות ישראל מאז ימי הביניים, וכבר בתלמוד נזכרת חבורה מיוחדת שעסקה בקבורת מתים (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כז עמ' ב). בקהילות היהודים במרוקו נהגו להשתמש בתכריכים מעוטרים כבגדי החתונה, ואף נהגו ללבוש אותם מתחת לבגדי החתונה - כדי לזכור את יום המוות. בתימן נהגו להשתמש בבגד החתונה כתכריכים.
  7. הבגדים ספוגי הדם טעונים קבורה כי "הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב 23). מאחר שחיילים רבים נהרגים בקרב או בפיגוע או בתאונה אימונים, ואלה כרוכים בהשחתת הגופה, החליט הרב הראשי הצבאי הראשון, הרב גורן, כי למען האחידות יובאו כל חיילי צה"ל לקבורה בארון.
  8. מלכים א, יד 11; ירמיה כו 23.
  9. עם זאת מותר להלין את המת "לצרכיו ולכבודו", כגון - להביא לו תכריכים, להודיע על פטירתו לקרוביו ולחכות עד שיבואו (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שנז). אך בקהילות רבות בירושלים נזהרים במיוחד שלא להלין את המת, גם לא לכבודו, וקוברים בו ביום או בלילה.
  10. מקור הביטוי "חסד של אמת" - בבקשת יעקב מיוסף, לקבור אותו יחד עם אבותיו: "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת" (בראשית מז 29).
  11. הקריעה נעשית במִפְתַח הצוואר הקדמי של הבגד. למתאבל על אביו ואמו - קורעים בצד שמאל, צד הלב. ולאבלים על שאר הקרובים - קורעים בצד ימין. בגד שנעשתה בו קריעה לאות אבל על אביו ואמו, אסור להשתמש בו עוד לעולם, מפני שלהסתלקות יקירים אלה אין תחליף, והצער אינו מתאחה; בשאר הקרובים ניתן לתקן את הבגד לאחר השלושים.
  12. ובהלכה נקבע, שאדם קורע גם על מות רבו שלימדו תורה (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ סעיף ז).
  13. וכך עשה גם ראובן (בראשית לז 29), וכן דויד המלך, שקרע את בגדיו על מות שאול ויונתן (שמואל ב, א 11) ועל מות אבנר (שמואל ב, ג 31).
  14. נוסח הברכה: "ברוך אתה אדוני, אלוהינו מלך העולם, דיין האמת".
  15. בזמנים ומועדים המאופיינים באווירת שמחה מקובל להימנע מהספדים, לדוגמה - בראש חודש, בחנוכה ובפורים, בחול המועד, בחודשים ניסן ותשרי. ויש הנוהגים לומר דברי פרידה קצרים כתחליף להספד.
  16. מקור המנהג - במקרא, בתיאור סעודת ההבראה שערכו לדויד המלך אחרי קבורת אבנר שר צבאו: "וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם" (שמואל ב, ג 35). את סעודת ההבראה מכינים קרובים - ולא המשפחה האבלה, ומנהג זה נזכר כבר בתלמוד הבבלי (מסכת מועד קטן, דף כז עמ' ב): "אבל יום ראשון - אסור לו לאכול לחם משלו."
  17. כל הלכות האבלות - במשנה תורה, ספר שופטים, הלכות אבל, פרקים א-יד; ובשולחן ערוך, יורה דעה, סימנים שמ - תג.
  18. שבעת ימי האבל נזכרים כבר בתורה, בספר בראשית: יוסף התאבל על מות אביו יעקב - "אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית נ 10). לפי התלמוד הירושלמי (כתובות, פרק ראשון הלכה א), משה הוא שקבע שבעת ימי אבלות. לפי המסורת, נוהגים להחמיר במנהגי אבלות בשלושת ימי האבל הראשונים - "שלושה ימים לבכי" (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כז עמ' ב).
  19. ניחום אבלים קודם אפילו לביקור חולים, כיוון שבניחום אבלים גומלים חסד גם עם החיים (האבלים) וגם עם המתים.אור הנר מסמל את הנשמה: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי פרק כ' 27),
  20. וכך גם בתלמוד הבבלי: "נשמתו של אדם קרויה נר" (מסכת שבת, דף ל עמ' ב).
  21. מקור המנהג - בתיאור אבלו של איוב: "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ" (איוב ב 13). בעבר היה נהוג להפוך את המיטה – "כפיית המיטה" (משנה תורה, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ד הלכה ט, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שפז א-ב). היום נוהגים לשבת נמוך.
  22. טקס האזכרה המסורתי כולל מזמורי תהלים, פסוקים (ממזמור קיט בתהלים) לפי אותיות השם הפרטי של הנפטר או הנפטרת בצירוף אותיות "נשמה". לסיום אומרים קדיש (אם יש מנין אנשים) ותפילת 'אל מלא רחמים'. ויש המוסיפים דברים אישיים על המת.
  23. מנהג ישראל קדום הוא להעמיד מצבה. נוהגים לכתוב את שם הנפטר ואביו או הוריו תאריך לידה ופטירה והאותיות ת.נ.צ.ב.ה, שפירושם: תהיה נפשו צרורה בצרור החיים. ככלל אין להשקיע ממון רב במצבה מכיוון שיש להעדיף את טובת החיים על כבוד המתים.