גירוש ספרד ופורטוגל

מבוא

שנת 1492 נרשמה כשנה מכרעת בהיסטוריה הכללית והיהודית: כריסטופר קולומבוס גילה את אמריקה, ופֶרְנָנְדוֹ ואיסבל החליטו לגרש את כל היהודים מספרד. הגירוש היה למעשה מכל חצי האי האִיבֶּרִי וכלל שני גירושים: גירוש ספרד בשנת רנ"ב-1492, וגירוש פורטוגל בשנת רנ"ז-1496. על פי צו הגירוש, כל היהודים שלא הסכימו להמיר את דתם ולהתנצר נאלצו לעזוב את ספרד תוך שלושה חודשים. וכך באו לקצן כ- 1,500 שנה של חיים יהודיים בספרד. רוב היהודים העדיפו להיות מגורשים ולא להתנצר. "יומם האחרון של היהודים בספרד היה ז' בחודש אב רנ"ב – 31 ביולי 1492". עד אותו היום יצאו מספרד כ- 200,000 יהודים – 120,000 מהם עברו לארץ השכנה, פורטוגל. אך גם בפורטוגל לא שפר עליהם גורלם, וכעבור כארבע שנים נאלצו שוב לבחור בין גירוש ובין המרת דת בכפייה. "הגירוש הוא סוף תקופה בתולדות העם היהודי". ¹

הרקע לגירוש

להחלטה על גירוש יהודי ספרד קדמו כמה אירועים היסטוריים: א. איחוד הממלכות הנוצריות בספרד והפיכתן לממלכה הספרדית המאוחדת בשנת 1479, בעקבות נישואיהם ועלייתם לשלטון של שני המלכים הקתולים – איסבל, יורשת העצר של מדינת קסטיליה, ופֶרְנָנְדוֹ, מלך אָרָגוֹנְיָה.²
ב. החלטת המלכים הקתולים, פרננדו ואיסבל, להפוך את האינקוויזיציה בספרד לגוף הכפוף למלוכה, שידאג לחיזוק האמונה הקתולית באמצעות החמרת היחס כלפי האנוסים. ג. ניצחונם של פרננדו ואיסבל על שרידי השלטון המוסלמי בדרום ספרד וכיבוש ממלכת גְרָנָדָה מידי המוסלמים בשנת 1492. בכך הושלם תהליך הכיבוש מחדש, והדת הנוצרית שלטה בכל רחבי ספרד.

בשלב זה התפנו מלכי ספרד הקתולים, פרננדו ואיסבל, לטפל בנוכחות היהודים בספרד שפגעה, על פי אמונתם, ביציבותה ובחוסנה של הממלכה. מלכי ספרד ביקשו להשלים את שליחותם הדתית העליונה – לכונן ממלכה נוצרית אדוקה וקנאית שלא תאפשר "לפגוע עוד באמנותנו הקדושה", ואשר תהיה משוחררת מכל השפעה יהודית על הנוצרים שבקרבה – ובעיקר על הנוצרים החדשים (היהודים המומרים). למטרה זו הוחלט לגרש את "כל היהודים והיהודיות… עם בניהם ובנותיהם, משרתיהם ומשרתותיהם… ולא יעזו לחזור ולחיות במקומות שבהם חיו… שאם לא יעשו כך ולא יצייתו לכך… יהיו נדונים לעונש מוות…"³

צו הגירוש

" …דעו ואתם חייבים לדעת, שנודע לנו שבמלכויותינו היו כמה נוצרים רעים, שהתייהדו ובגדו באמונתנו הקתולית הקדושה, והסיבה הגדולה לכך הייתה הקשר בין היהודים לנוצרים. בקורטס⁵ שהיה לנו בעבר, בשנת 1480, ציווינו להפריד בין היהודים… בכל הערים, הכפרים ומקומות היישוב במלכויותינו ובבעלותנו, וציווינו לתת להם את שכונת היהודים למקומות נפרדים למען יחיו שם מתוך תקווה שבהפרדה יתוקן [הדבר].

ועוד דאגנו ונתנו פקודה שלפיה תיעשה אינקוויזיציה במלכויותינו ובנחלותינו. וזאת כידוע לכם נעשתה ונעשית זה למעלה מ- 12 שנה, ובאמצעותה נמצאים הרבה חוטאים…
וכך מתגלה ברבים הנזק הגדול שנגרם לנוצרים בשל השתתפותם, מגעם ושיחתם… עם היהודים. שהרי מוכח בעליל שהם משתדלים תמיד, בכל הדרכים והאמצעים שברשותם, להרוס את אמונתנו הקתולית הקדושה ולהרחיק ממנה את הנוצרים המאמינים…
לפיכך, בעצתם ובהסכמתם של אנשי הכמורה, של האצולה הגבוהה והנמוכה של מלכותנו ושל אנשי מדע ומצפון אחרים מן המועצה שלנו, ולאחר שחשבנו על כך רבות, הסכמנו לצוות לגרש את כל היהודים והיהודיות ממלכויותינו. לעולם לא ישוב ולא יחזור מישהו מהם…"⁴

היהודים עוזבים את ספרד

צו הגירוש נחתם בידי פרננדו ואיסבל ביום 31 במרץ 1492, אך התפרסם ברחבי הממלכה כחודש אחר כך, ב- 1 במאי 1492. לא ברור מדוע התעכב פרסומו של הצו. משערים כי העיכוב נבע מניסיונותיהם של אישים יהודים בעלי השפעה למנוע את הגירוש.⁶ מכל מקום, עם פרסומו נדרשו היהודים לחסל את עסקיהם ואת רכושם ולעזוב את ספרד תוך שלושה חודשים – עד 1 ביולי 1492.

היהודים נאלצו להשאיר מאחוריהם כסף, זהב ומטבעות כסף, וכל רכוש בעל ערך. בסופו של דבר לקחו אתם המגורשים רק מעט חפצים, ובהם ספרים וכתבי יד. שטחים ציבוריים ושדות שהיו בבעלות יהודית הועברו לרשות הכנסייה או העיריות, ובתי הקברות היהודיים הפכו לשטחי מרעה. היהודים נדרשו לשלם את כל חובותיהם לנוצרים טרם עזיבתם, בעוד שהנוצרים ראו עצמם פטורים מכל חובותיהם ליהודים. עם זאת, "למעלה מכל ספק הוא שהגורם לגירוש היה דתי, ולא נתווספו עליו כל כוונות כלכליות להשתלטות על רכוש היהודים."⁷
גירוש יהודי ספרד מסיים תקופה ייחודית ורצופה של כ- 1,500 שנה,⁸ שבמהלכן נוצרה בספרד מורשת יהודית חיונית ותוססת שהגיעה להישגים גדולים בתחומי יצירה רבים: פילוסופיה ושירה, מדעים ולשון, פרשנות המקרא, הלכה ומדינאות. גורלה של יהדות פורטוגל נחרץ כמה שנים אחר כך: תחילה בצו הגירוש (1946), ואחר כך בהתנצרות בכפייה בשנת 1497. ⁹

יהודי ספרד אחרי הגירוש

עד תאריך הגירוש (ז' באב רנ"ב – 31 ביולי 1492) עזבו את ספרד כ- 200,000 יהודים, רובם – 120,000 – הגיעו לפורטוגל השכנה. כ- 50,000 עזבו לכיוון צפון אפריקה ואיטליה, ועוד נוספים הגיעו למצרים ולאימפריה העות'מנית,¹⁰ ובכלל זה לצפת שבארץ ישראל. גם בדרכם לארצות אלו נאלצו המגורשים לעבור תלאות רבות: במהלך ההפלגות סבלו המגורשים ממגפות. רבים מתו, ורבים נשדדו בידי הסַפָּנִים והמלחים.
למרות מצבם הקשה וסבל הגירוש יצאו המגורשים בתחושה שהם עזבו "מעמד טוב ומרומם"¹¹ וטיפחו גאווה מעמדית בייחוסם ובמורשתם. לגאווה זו הייתה השפעה על אופן השתלבותם בקהילות שאליהן הגיעו אחרי הגירוש: המגורשים התערו היטב בקהילות היהודים בצפון אפריקה – במרוקו ובאלג'יר – והביאו להפצת מנהגי ספרד בקהילות. בכמה קהילות באימפריה העות'מנית, כגון – סלוניקי, אנטוליה וארצות הבלקן, הקפידו המגורשים על התבדלות חברתית ותרבותית: הם שמרו על הספרדית כשפת הדיבור והקימו בתי כנסת ובתי קברות נפרדים. ברבות השנים, ולמרות התבדלותם, ניכרה השפעתם של המגורשים על הקהילות היהודיות במקומות אלו בכל הקשור ללשון הדיבור, לפסיקת הלכה, לנוסח התפילה ולמנהגים. באימפריה העות'מנית ובכמה ערים באיטליה (כגון: פֶרָרָה) נהנו המגורשים מיחסם הטוב של השלטונות, שהעריכו את כישוריהם בתחומי המסחר והמינהל ואת קשריהם בתחום הכלכלה הבינלאומית.

גירוש פורטוגל

כשני שלישים ממגורשי ספרד עברו לממלכה השכנה, פורטוגל, והתיישבו בחלקה המזרחי הגובל בספרד. מלך פורטוגל, ז'ואן השני, שקלט את המגורשים בארצו, מת בשנת 1495. יורשו, המלך מנואל, ביקש לשאת לאישה את בתם של פרננדו ואיסבל, והכלה – כנראה בהשפעת הוריה – התנתה את הנישואין בתנאי אחד: גירוש כל היהודים מפורטוגל. מנואל הסכים לתנאי זה, וביום ל' בכסלו רנ"ז – 5 בדצמבר 1496 נחתם צו הגירוש. צו זה העמיד את פורטוגל אל מול בעיה דמוגרפית וכלכלית קשה: יהודי פורטוגל (כולל המגורשים) היו לפחות 15% מכלל תושבי פורטוגל,¹² והיה להם תפקיד חשוב בחיי המסחר והמינהל של הממלכה. ולכן כבר בתחילת 1497 החליטו השלטונות לקחת בכוח את כל הילדים היהודים עד גיל 14 (ואחר כך – עד גיל 20), להפריד אותם ממשפחותיהם ולהטבילם לנצרות. יהודים רבים ניסו לברוח עם ילדיהם – אך רק מעטים הצליחו.

האנוסים בפורטוגל

בחודש מרץ 1497 ריכזו שלטונות פורטוגל בעורמה את היהודים במחנה בליסבון, בהבטחה שמשם יוכלו להפליג לארצות אחרות. יהודים מכל רחבי פורטוגל הגיעו למחנה בליסבון – ושם אולצו באכזריות להמיר את דתם ולהיטבל לנצרות. בסופו של דבר רק יהודים מעטים הצליחו לצאת מפורטוגל. רובם נאלצו להתנצר בכפייה, וכך הפכה פורטוגל לארץ האנוסים, שחיו בפחד מתמיד – תחילה מפני פרעות הנוצרים ואחר כך מפני האינקוויזיציה. מקצת אנוסי פורטוגל הצליחו לעזוב בחשאי במהלך המאה ה- 16 ועברו לארצות אחרות, ובהן ארצות השפלה – הולנד ובלגיה – וכן גרמניה ואנגליה. היו בהם שהמשיכו לחיות כאנוסים גם בארצות אלו, והיו שחזרו לחיות כיהודים בתהליך ארוך שנמשך שנים רבות.¹³
בימינו נתגלתה בעיירה בֶּלְמוֹנְטֶה שבצפון פורטוגל קהילת האנוסים היחידה ששרדה את האינקוויזיציה והמשיכה לקיים בסתר וברציפות אורח חיים יהודי במשך 500 שנה. בשלט ההנצחה בבית הכנסת המחודש של העיירה – "בית אליהו" – נאמר, בין השאר: "כאן הנשמה היהודית לא הלכה לאיבוד, כאן הנשמה היהודית נשארה לעולם". הקהילה, המונה כ- 200 נפש (מתוך כ- 2,000 תושבי העיירה), חזרה ליהדות ובשנת 1992עברה גיור.¹⁴

העשרה - קישורים

מידע על האנוסים שהגיעו לבלגיה מפורטוגל, בהם בני משפחת מֶנְדֶס ודונה גרציה – באתר של בית התפוצות

מידע על ההיסטוריה של היהודים בספרד, על תור הזהב, על האינקוויזיציה ועל גירוש ספרד – באתר ויקפידיה

מאמר על יהודי בֶּלְמוֹנְטֶה, קהילת האנוסים היחידה ששרדה בפורטוגל וקיימה בסתר אורח חיים יהודי במשך 500 שנה – עד לשיבה ליהדות בשנת 1992 – באתר עיתון הארץ

מאמרים (באנגלית) על גירוש ספרד, על ההטבלה בכפייה שנעשתה בפורטוגל, על מלכי ספרד פרננדו ואיסבל וכן רשימות של משפחות אנוסים- באתר של האנציקלופדיה ליהדות:1, 2