האורתודוקסיה בעת החדשה
האורתודוקסיה היהודית המודרנית שצמחה כתגובה לתופעת החילון, ההשכלה ותהליכי המודרניזציה; רואה את עצמה כהמשך של היהדות הדתית המסורתית, עם מגוון רחב של זהויות מִשְׁנֶה.
מבוא
המושג אורתודוקסיה1 מציין את תפיסת העולם ואורח חייהם של יהודים המקבלים, לשיטתם, את ההלכה המסורה מדורי דורות כסמכות דתית עליונה ומחייבת. תופעת החילון, ההשכלה ותהליכי המודרניזציה, שראשיתם במאה ה-18, ובכלל זה צמיחת תנועת הרפורמה, גרמו למשבר מתמשך בחברה היהודית הדתית המסורתית;2 ורבים מן היהודים, בעיקר צעירים, התרחקו משמירת מצוות ומאורח חיים דתי.
ההתמודדות עם המציאות החדשה הביאה להתפתחותה של אורתודוקסיה יהודית מסוג חדש, הרואה עצמה כהמשך של היהדות הדתית המסורתית, אך היא "תופעה מודרנית במהותה".3 עם זאת, האורתודוקסיה בעת החדשה איננה עשויה מִקְשָׁה אחת והיא מציגה מגוון רחב של זהויות מִשְׁנֶה – החל באורתודוקסים-החרדים (אולטרה-אורתודוקסים)4 וכלה באורתודוקסים מודרנים, ובהם אנשי הציונות הדתית. ונראה שגיוון זה צפוי לגדול ולהתרחב "בעולם החופשי ובחברה הפתוחה" של ימינו.5
האורתודוקסיה בתחילת העת החדשה
השינוי בחברה היהודית המסורתית החל בקהילות היהודים שהיו נתונות להשפעת התרבות הגרמנית, בתחילת המאה ה-18, והגיע לשיאו בסוף המאה ה-19. יהודים רבים, בעיקר צעירים – במרכז אירופה ובמערבה, ביבשת אמריקה ובמקומות נוספים – נטשו את אורח החיים הדתי, וכך נעשו היהודים שומרי המצוות למיעוט בקהילותיהם במקומות רבים. התופעה לא פסחה גם על יהודי מזרח אירופה, בערים ובעיירות.6
עד לעת החדשה נקבעה זהותו של היהודי על פי קהילתו, שהתנהלה על פי ההלכה והמסורת המקומית, ומנהיגיה לא הותירו מקום לסטייה כלשהי מן המקובל.7 אך בתחילת העת החדשה, ובהשפעת תהליכי המודרניזציה והחילון, התערער מעמדה של הקהילה:8 את המסגרת המסורתית והמקומית החליפה התארגנות רצונית של קבוצות שלא היו כפופות לסמכות הקהילה המקומית, פרצו את גבולותיה הגיאוגרפיים ויצרו מסגרות של חיים יהודיים גם מחוץ לחברה האורתודוקסית – קהילות של תנועת הרפורמה,9 וגם בתוך החברה האורתודוקסית – כגון הקהילות החסידיות.
ההתמודדות עם המודרניות והחילון הביאה ליצירתה של אורתודוקסיה מסוג חדש, שהיא "תופעה חברתית מודרנית במהותה": בניגוד למצב בימי הביניים, האורתודוקסיה של העת החדשה אינה מייצגת עוד את כלל היהודים – אלא רק את אלו שבחרו באורח חיים דתי לפי ההלכה. ואף אלו אינם עוד חטיבה דתית חברתית אחת, אלא "מגוון רחב של זהויות" – ובהן שתי קבוצות משנה עיקריות: האורתודוקסיה החרדית (האולטרה-אורתודוקסיה) והאורתודוקסיה המודרנית, שבמדינת ישראל באה לידי ביטוי בעיקר בציונות הדתית.
כל אחת מן הקבוצות החלה לעצב את עמדותיה לתהליכי המודרניזציה והחילון: האורתודוקסיה החרדית החליטה להיצמד באדיקות לאורח החיים המסורתי והמסתגר – "על טהרת הקודש" – תוך החמרה בפסיקה ההלכתית, העצמת מעמדו של הפוסק והפיכת הַמִנְהָג להלכה מחייבת.10 וזאת מתוך הנחה שכל פתיחות לעולם החדש – דוגמת לימודים כללים (לימודי חוֹל) – תסתיים ב"היעלמותה של היהדות כדת וכתרבות".11
לעומתה האמינה האורתודוקסיה המודרנית כי דווקא שילובם של לימודי החול וההשכלה הגבוהה הם שיבטיחו (ואף יעשירו) את המשך הקיום היהודי.12 לכל אחת משתי הגישות היה מייצג בולט במאה ה-19: מייצגה של האורתודוקסיה החרדית במזרח-אירופה היה החת"ם סופר; ונציגה של האורתודוקסיה המודרנית במרכז אירופה (גרמניה) היה רש"ר הירש. וכך, מאז אמצע המאה ה-18 ועד ימינו, מתמודדת האורתודוקסיה עם התמורות הגדולות של העת החדשה ופועלת כנגד "טראומת הסחף" בשמירת תורה ומצוות, במטרה לשמר ולבצר את המשך החיים הדתיים על פי ההלכה.
האורתודוקסיה והמודרניות
האורתודוקסיה בעת החדשה ניצבת אל מול המודרניות, שהיא תופעה המציינת במקורה נקודת זמן – הווה עכשווי. אך לצד ציון זמן מייצגת המודרניות את השינוי והחידוש, שהיו למרכיב מכריע במשמעותה, לצד תכנים מוגדרים – "אמונות, מגמות וערכים" ובהם: "האוטונומיה של היחיד… חשיבה ביקורתית, תודעה היסטורית, יצירתיות, ספונטניות, ועוד."13 המודרניות מציבה אפוא לפני היהודי האורתודוקסי אתגרים התובעים ממנו התייחסות לעולם המודרני – שהוא אחֵר וחיצוני ליהדות, לעיקרון המודרני של שינוי וחידוש כמו גם לתכנים של העולם המודרני.
בתולדות עם ישראל יש תקדימים לאתגר של פתיחות לעולם ולהשפעות חדשות וזרות – ובמובן זה מודרניות – כפי שעולה, לדוגמה, מהגותם של רס"ג, רמב"ם ואחרים, שגילו "גישה חיובית עקרונית" לפילוסופיה ולעולם המדע של זמנם.14 ההתמודדות עם העיקרון המודרני של שינוי וחידוש בא לידי ביטוי בהגותם של רש"ר הירש, ראי"ה קוק והרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק והוגים נוספים. קריאתו של הרב קוק "הישן יתחדש – והחדש יתקדש"15 – עומדת בניגוד לעמדה החרדית המסתגרת מפני המודרניות ומתבצרת מפני כל שינוי שהוא, על יסוד קביעתו של חת"ם סופר – "חדש אסור מן התורה".16
אך בכל הקשור להתמודדותו של היהודי ההלכתי עם תכנים מודרניים – גם הרב קוק והרב סולוביצ'יק אינם יכולים להציע לבאים אחריהם "דרכים סלולות ומדודות" בעולם המודרני של תמורות תדירות.17 מכאן שאיפתו של היהודי הדתי המודרני, שומר המצוות, להרחיב את גבולות עולם התורה ואת תחולתה על מציאות חייו, ולגלות בה "פרספקטיבות חדשות". וברוח זו מבקשת הציונות הדתית להשיב את עולם התורה "אל רשות הרבים ואל ההיסטוריה" ולהיות רלבנטית למדינה יהודית – בתחומי המדיניות, הכלכלה והמשפט, הרפואה והטכנולוגיה, החקלאות והרווחה – "בעת מלחמה ובעת שלום".18
מציאות זו במדינת ישראל מזמנת "השתלמות דתית ודינמיקה דתית" ותובעת שינוי בדפוסי החשיבה והתגובה של ההנהגה הדתית. מבחינתו של היהודי ההלכתי המודרני – העולם הדתי נמצא בסכנה מתמדת גם לעצם קיומו וגם לחיוניותו – בעוד שהעולם המודרני קיים ונתון ומובן מאליו. ומכאן קריאתם של אורתודוקסים מודרנים לתמורה בחשיבה ובתגובה של ההנהגה הדתית.19
במסגרת ההתמודדות עם העולם המודרני מפעילה האורתודוקסיה לגווניה מוסדות חינוך לכל הגילים: החברה החרדית המסתגרת (בארץ ובתפוצות) משמרת את המסגרות המסורתיות, ובהן החדר והישיבה,20 אך מפעילה גם מסגרות חדשות, כגון בתי ספר וסמינרים לבנות חרדיות;21 והציונות הדתית – הדוגלת בשילוב של לימודי קודש וחול, של דתיות ולאומיות, של ספרא וסייפא (=ספר וחרב) – הקימה ישיבות תיכוניות ואולפנות לבנות, ישיבות הֶסְדֵר ומכינות קדם צבאיות,22 מדרשות ומוסדות נוספים לנשים – לשיפור מעמד האישה ולקידום השוויון, מכללות דתיות ואף אוניברסיטה דתית (בר אילן), שהוקמה על פי הדגם של הישיבה יוניברסיטי בניו יורק.23
שני האגפים של האורתודוקסיה בישראל אינם אחידים ומכילים זרמי משנה רבים. בעולם החרדי קיימת מצד אחד החלוקה הותיקה בין חסידים ובין מתנגדים (או: "ליטאים"), כשכל אחד מן הזרמים הללו מתחלק לזרמים משניים שונים. מעבר לכך, הקהילות החרדיות מתחלקות במידה רבה בין קהילות אשכנזיות וקהילות ספרדיות ועל אף הגיוון הפנימי בקהילות אלה, יש מרכיבים ייחודיים לחרדיות הספרדית מול זו האשכנזית. בציונות הדתית יש שהצביעו על קיומם של שלוש קבוצות שונות: הקבוצה החרד"לית, המבססת את תפיסת עולמה על תורתו של הרב קוק, מעמידה את ארץ ישראל כערך מרכזי, מחמירה בהלכה ומתנגדת למגמות שינוי במעמד האשה ובדפוסי המשפחה; הקבוצה הליברלית, אשר מקדמת שינויים במעמד האשה בחיים הדתיים ומאופיינת באימוץ מקל של ההלכה ורואה בחיוב אימוץ של ערכים אוניברסליים; הזרם הבורגני, המאמץ היבטים רבים של התרבות הישראלית הכללית, אך פעמים רבות נוקט עמדות שמרניות בשאלות דתיות, חברתיות ופוליטיות.24
האורתודוקסיה והציונות
למשבר בעולם היהודי בעקבות השבתאות היה חלק חשוב ביצירת "אווירת חשדנות וחוסר ביטחון בעולמה של היהדות המסורתית-האורתודוקסית" – שהביאה להסתייגות מן החסידות ומן ההשכלה, כמו גם מן הציונות. מבחינתה של האורתודוקסיה, "הופיעה התנועה הציונית בעידן של משבר" ושינוי: האורתודוקסיה הלא-ציונית ראתה בציונות המשך ואף התגברות של תהליך החילון, ואילו האורתודוקסים הציוניים ראו בתחייה הלאומית איזון ואף תיקון "מְטַהֵר" של תופעת החילון.25 בעיני האורתודוקסיה החרדית הייתה הציונות "פרדוקס מאיים": תנועה יהודית חדשה ומהפכנית, "היוצאת נגד ציוויי העבר", אך מאמצת את סמליו "ומתיימרת
להגשים… תקוות יהודיות עתיקות". מבחינתם הייתה הציונות "יוזמה אנושית חילונית, מורדת, המונהגת בידי כופרים" ועם זאת שואפת להגשים מטרות ויעדים, "שמאז ומתמיד נקשרו בתקווה המשיחית" והיו מעוגנים באמונה דתית.26 במהלך השנים התגבשו אפוא באורתודוקסיה שלוש עמדות יסוד לציונות:
א. עמדת הציונות הדתית, שראתה בתחייה הלאומית של העם בארצו את תחילת תהליך הגאולה ("אתחלתא דגאולה"), בהתאם לתפיסת הגאולה של רמב"ם.27 אנשי הציונות הדתית היו שותפים להגשמת הציונות ולחיי המדינה והחברה בכל התחומים.
ב. עמדת האורתודוקסיה החרדית הלא-ציונית, ובראשה אגודת ישראל, שלא ייחסה משמעות דתית להתעוררות הציונות והסתייגה ממנה – אך הייתה מוכנה לשיתוף פעולה מסוים ואינטרסנטי עם הציונות – ולאחר מכן עם מוסדות המדינה והנהגתה.28
ג. עמדת האורתודוקסיה האנטי-ציונית, דוגמת "נטורי קרתא" הקיצוניים וחסידויות קיצוניות כחסידות סאטמר. אלה התריסו נגד שינוי הערכים ביהדות: "מבחינתם, התחייה הלאומית השואפת לנורמליזציה של העם היהודי היא "כפירה עמוקה בדרכיה של ההשגחה העליונה" ואף מסכנת את קיומם של היהודים בארץ ישראל מאחר שהיא מקוממת עליהם את מדינות ערב.29
במהלך שנות קיומה של המדינה חלו שינויים ביחסם של חוגים אורתודוקסיים כלפי הציונות, לדוגמה: המהפך שחל בעמדתה של חסידות חב"ד – משלילת הציונות בתחילת המאה ה-20 "להתערות באורחות החיים ובתפיסות הפוליטיות והביטחוניות בארץ ישראל".30 האורתודוקסיה לזרמיה ולגווניה לא הייתה מעולם אדישה לרעיון הציוני, אך התגובות שלה לציונות "היו מגוונות, ולעתים גם קוטביות", ותגובת האורתודוקסיה לציונות "היא פרק חשוב וסוער ביחס שבין הדת למודרנה".31