העפלה

"העפלה" הוא כינוי לעלייה לא חוקית (בלתי לגאלית) של יהודים לארץ ישראל במשך כ-15 שנים, החל בשנות השלושים של המאה ה-20, במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה וכן בשנים שלאחריה, וכלה בהקמת המדינה (תש"ח – 1948). ההעפלה הייתה "האמצעי הנועז ביותר שבו נקטו היהודים לפריצת שערי הארץ" במטרה לאפשר לפליטים ולניצולי שואה למצוא מקלט בארץ.¹ ההעפלה התבצעה בעיקר דרך הים,² בספינות קטנות או גדולות, רובן ככולן ישנות, שניסו להביא לחופי הארץ פליטים וניצולים יהודים, כחלק מן המאבק במדיניות "הספר הלבן" של המנדט הבריטי, שקבעה מִכְסוֹת שנתיות להגירה יהודית והגבילה מאוד את מספר היהודים שהורשו לעלות ארצה.
ההעפלה החלה כאמור בשנות השלושים של המאה ה-20, לאחר עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה. ספינת המעפילים הראשונה שהגיעה לחופי הארץ באופן בלתי חוקי הייתה הספינה ולוס (תרפ"ד – 1934), שהפליגה מחופי יוון והצליחה להגיע לחופי הארץ ולהוריד בהיחבא 350 מעפילים צעירים.³ ספינה זו פתחה את השלב הראשון של ההעפלה, שנמשך עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. גם בתקופת מלחמת העולם השנייה נמשך מאמץ ההעפלה, ויותר מ-20 ספינות מעפילים ניסו להגיע לחופי הארץ. כולן נתפסו בידי הבריטים. המעפילים בספינות אלו נוכו מן המכסה שאישרו הבריטים לעלייה יהודית,⁴ ואותם שהגיעו לאחר שהתמלאה המכסה – גורשו לאי מאוריציוס.⁵
במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה הפליגו לארץ כ-16,500 מעפילים, אך יותר מאלף מהם שילמו בחייהם וטבעו בים.⁶ בארגון ההעפלה באותן שנים השתתפו כמה גופים, ובהם בית"ר (=ברית יוסף תרומפלדור) של התנועה הרוויזיוניסטית, גורמים פרטיים ובעיקר – המוסד לעלייה ב'.⁷ עם סיום מלחמת העולם השנייה התבררו ממדיה הנוראים של שואת יהודי אירופה, והנהגת היישוב חידשה את המאבק בבריטים, שהתמקד במאבק למען עלייתם של ניצולי השואה לארץ (באמצעות המוסד לעלייה ב'). הבריטים עשו ככל יכולתם לסגור את שערי הארץ – אך מבצע ההעפלה לא פסק ואף גבר והלך והגיע לממדים חסרי תקדים: בשנים תש"ה / 1945 – תש"ח / 1948 (עד להקמת המדינה) הפליגו לארץ כ- 71,000 מעפילים בעשרות ספינות מעפילים,⁸ החל בספינות קטנות ועליהן כמה עשרות מעפילים וכלה בספינות גדולות שעל סיפונן נדחסו בצפיפות אלפי מעפילים.

מרבית הספינות נתפסו בידי הבריטים, והמעפילים גורשו למחנות מעצר בקפריסין. אך כל ספינה שנתפסה הביאה להפגנות הזדהות של היישוב היהודי בארץ עם המעפילים והגבירה את הלחץ על השלטון הבריטי. אחת מספינות המעפילים המפורסמות ביותר הייתה יציאת אירופה תש"ז – אקסודוס 1947, ש"תרמה רבות להקמת המדינה היהודית",⁹ ומסעה ההרואי לארץ וגירושה בידי הבריטים לגרמניה היו סמל למאבקם של ניצולי השואה ושל היישוב היהודי על זכות העלייה לארץ. היישוב היהודי לא הסתפק בצעדי מחאה ובהפגנות, אלא נקט בפעולות הסחה והערמה ולא נמנע מפעילות התקפית נגד הבריטים, שכללו הטבעת אניות בריטיות וחבלה במתקני המכ"ם ששימשו לגילוי אניות המעפילים.
המאבק של היישוב היהודי בארץ על זכות ההעפלה והעלייה החופשית "התאים מאוד לאופי המאבק הציוני הכולל ולפילוסופיה הבסיסית של המפעל הציוני": מדיניות מתונה של הגנה בתחום הצבאי – ומדיניות של התרסה ומאבק פעיל בתחומי ההגשמה הציונית – העלייה וההתיישבות.¹⁰