ליל הבדולח

"ליל הבדולח" הוא הכינוי לפעולות הרס וביזה כנגד היהודים שפרץ ברחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה) בליל ט"ז בחשוון תרצ"ט (הלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938). העילה לפוגרום היתה התנקשות של אחד המזכירים בשגרירות הגרמנית בפריז בידי סטודנט יהודי, הרשל גרינשפן, כנקמה על גירוש הוריו מגרמניה לפולין.
למחרת הרצח הייתה העיתונות הגרמנית מלאה "במבול של התקפות ארסיות על היהודים", והיה ברור כי האלימות תתפרץ בקרוב.¹ ואכן כך היה: הנאצים ניצלו את הרצח כדי לפתוח בפוגרום כללי ביהודים בכל תחום שלטונם: אנשי ס"א² והמון נאצי התנפלו על דירות ובתים של יהודים, על חנויות ובתי מסחר של יהודים ועל בתי כנסת.
באותו הלילה הועלו באש מאות בתי כנסת, נהרסו ונבזזו לפחות 8,000 חנויות ובתי מסחר יהודיים, והנאצים אמדו את הנזקים בכמה מאות מיליוני מארקים. כמאה יהודים נרצחו, רבים הוכו ונפצעו תוך "התעללות חייתית, גם בנשים, ילדים וקשישים". שברי חלונות הראווה המנופצים של בתי המסחר ובתי הכנסת כיסו את הרחובות ברבבות רסיסי זכוכית שהעניקו לפוגרום את שמו – "ליל הבדולח".
לאחר ליל הפוגרום החלו המאסרים: 30,000 יהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז בגרמניה – לדכאו, לבוכנוולד ולזכסנהאוזן – ושם עברו התעללות והשפלה בידי אנשי ס"ס³ במטרה לאלצם להגר מגרמניה. זאת ועוד: היהודים נאלצו לשלם עבור הנזקים שגרמו הנאצים בליל הפוגרום לבתיהם ולעסקיהם של היהודים, והם גם חויבו בתשלום "קנס כפרה" של מיליארד מארקים עבור הנזק שנגרם לרכוש גרמני במהלך הפוגרום.
יהודים סולקו מחיי הכלכלה של גרמניה – מכל התפקידים הכלכליים ומתפקידי ניהול, והוטלו עליהם מגבלות קשות: ילדי היהודים סולקו מבתי הספר; על היהודים נאסרה הכניסה למופעי תרבות, למסעדות ולבתי מלון (אך עדיין הרשו להם להשתמש בתחבורה הציבורית). בעקבות ליל הבדולח עלה הרעיון של סימון היהודים באמצעות הטלאי הצהוב – אך באותו שלב עדיין דחה היטלר את ההצעה.
"ליל הבדולח" ותוצאותיו היו ציון דרך במדיניות האנטי יהודית בתקופה השואה: אירועים אלו המחישו "את הצלחתה של התעמולה בדמוניזציה של דמות היהודי… והאיצו מאוד את התהליך שנמשך והלך מאז עלה היטלר לשלטון: תהליך שלילת צלם האדם מן היהודים… צעד מכריע בדרך להשמדת העם" – השמדתם של כל היהודים, "אויביה המושבעים ביותר" של גרמניה הנאצית".⁴