מדינת החשמונאים
התקיימה כמאה שנה (140 – 37 לפני הספירה) בהנהגת בית חשמונאי. העניקה לעם היהודי עוצמה דמוגרפית, תרבותית ודתית שאפשרה לו להוסיף ולהתקיים כאומה גם אחרי נפילתה.
מדינת החשמונאים (140 – 37 לפני הספירה) התקיימה כמאה שנה, וזו הייתה תקופת הריבונות האחרונה של עם ישראל עד להקמת מדינת ישראל.
יהודה המקבי נחשב לאדריכל הניצחון על צבא הסלווקים ועל המתייוונים בארץ ישראל. בזכותו בוטלו גזרות הדת, נכבשה ירושלים וטוהר את בית המקדש. אחיו יונתן ירש את מקומו, הנהיג את ההתנגדות לסלווקים אחרי המפלה בקרב אלעשה (שבו נהרג יהודה) והחזיר את ירושלים לשלטון החשמונאים (152 לפני הספירה). אחרי יונתן שלט האחרון בחמשת בני מתתיהו החשמונאים, שמעון, "שכונן יסודות איתנים למדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל" בהנהגת בית חשמונאי.1
מדינת החשמונאים קמה על רקע היחלשותן של הממלכות ההלניסטיות2 ועליית כוחה של רומא. מדינת החשמונאים עיצבה מציאות חדשה בארץ ישראל: ממשיכי דרכו של יהודה המקבי הפכו את מדינת החשמונאים לארצם של היהודים, יצרו רוב יהודי בארץ ישראל3 ובכך סללו את הדרך להתפתחות תרבותית ודתית שספק אם הייתה נוצרת בלעדיה:
מדינת החשמונאים שימשה מצע לפריחתה של תרבות ישראל גם בתקופה שאחריה, תקופת המשנה והתלמוד, והייתה "ביטוי נאמן להיסטוריה היהודית": היא המחישה את דבקותו של העם בארצו ובמורשתו, וממשה את השאיפה של חיים יהודיים בריבונות יהודית; היא העניקה לעם היהודי עוצמה דמוגרפית, תרבותית ודתית שאפשרה לו להוסיף ולהתקיים ולהיות אומה גם לאחר מכן – הן בארץ ישראל הן בתפוצות, בשלטונם של עמים אחרים.4
שלא כמו היסטוריונים בני ימינו, נראה כי מקורות חז"ל שפטו בדרך כלל לחומרה ואף לשלילה את מדינת החשמונאים ואת שליטיה. כך, לדוגמה, המלך אלכסנדר ינאי נזכר במקורות לשלילה, משום שרדף את חכמי הפרושים והוציאם להורג.5 חז"ל גם הסתייגו מן הצירוף של מלוכה וכהונה במדינת החשמונאים – המלך החשמונאי היה גם הכוהן הגדול.6
מדינת החשמונאים באה אל קצה בשנת 37 לפני הספירה, לאחר שהרומאים הוציאו להורג את המלך האחרון לבית חשמונאי, מתתיהו אנטיגונוס. ולמרות חייה הקצרים יחסית "עיצבה מדינת החשמונאים את תולדות עם ישראל" לא רק לשעתה אלא לדורות.7