מועצת העם

מועצת העם הייתה המנהיגות הזמנית של היישוב היהודי בארץ ישראל, והיא הוקמה לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל ולקראת ההכרזה על הקמת המדינה. מועצת העם כללה את הוועד הלאומי, את הסוכנות היהודית וגופים ציבוריים אחרים.
ההכנות להקמת המדינה ומוסדותיה החלו בתחילת שנת 1948. בחודש ניסן תש"ח – 1948 התכנס הוועד הפועל הציוני לישיבה והחליט "על הקמת מועצת העם המורכבת מהנציגות הנבחרת של התנועה הציונית העולמית הנמצאת בארץ ישראל ומהנציגות הנבחרת של כנסת ישראל… בצירוף באי כוח של גופים ציבוריים שאין להם נציגות בוועד הפועל הציוני ובוועד הלאומי. מספר כל הנציגים הנ"ל הוא 37 (שלושים ושבעה)."¹
בהתאם להחלטה זו, הורחבה המסגרת הפרלמנטרית של מועצת העם, והיא כללה נציגים של מפלגות לא ציוניות ובהן המפלגה הקומוניסטית ואגודת ישראל. הגדרת מספר הנציגים מכל מפלגה או גוף נועדה להבטיח שיחסי הכוחות בין המפלגות השונות יבואו לידי ביטוי יחסי הולם במועצת העם.²
במועצת העם המורחבת השתתפו אפוא 15 מפלגות וגופים, ובהם מפגלת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), ההסתדרות הציונית הרביזיוניסטית, הציונים הכלליים, הסתדרות הפועל המזרחי, אגודת ישראל, פועלי אגודת ישראל, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, וכן העובד הציוני, הסתדרות נשים ציוניות (ויצ"ו), ספרדים ותימנים.
מועצת העם התכנסה לישיבתה הראשונה בתאריך יח בניסן תש"ח – 1948, והיא שאישרה את הקמת המדינה: כל חבריה חתמו על מגילת העצמאות ביום ה באייר תש"ח. אישור זה של מועצת העם "נתן למדינת ישראל לגיטימציה כלפי פנים כמדינה ריבונית" – ובעקבותיה באה ההכרה הבינלאומית במדינת ישראל מצד מדינות שונות, ובראשן ארצות הברית וברית המועצות.
מיד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה הפכה מועצת העם למועצת המדינה הזמנית והייתה לרשות המחוקקת של מדינת ישראל – עד לבחירות הראשונות בשנת תש"ט – 1949.