משכית

משכית¹ הייתה חברה ממשלתית שפעלה בארץ במשך 40 שנה (1954 – 1994) וייצרה אמנות מקומית וייחודית במגוון תחומים – אריגה וסריגה, רקמה ועיצוב אופנה, צורפות ועבודות בעץ זית. מוצריה של משכית כללו אריגים ובגדים, חפצי קודש, כלי נוי ותכשיטים.

עיצובם של מוצרי משכית שילב את המסורות האמנותיות של בני עדות המזרח יחד עם עיצוב ישראלי מקורי. ראשיתה של משכית – בפרויקט "אשת חיל", שצמח לאחר קום המדינה, בעקבות גלי העלייה הגדולים וביוזמתה של רות דיין, שנשלחה להדריך עולים בפרוזדור ירושלים.

עד מהרה גילתה דיין את מומחיותן של הנשים במלאכות ובאמנויות מסורתיות – רקמה, אריגה וסריגה, והחליטה להשתמש במיומנויות אלו כמקור תעסוקה לנשים ולמשפחותיהן וכאמצעי לשימור התרבות שהביאו אתם העולים מארצות מוצאם. בתקופה שבה נדרשו כל העולים לשכוח את עברם ולהשתלב במדינה הצעירה, "ניסחה עבורם משכית את עברם כמקור לתחושת ערך".²

לאחר חמש שנים היה הפרויקט לחברה ממשלתית,³ והחנות הראשונה נפתחה באותה שנה מול מלון דן בתל אביב. העולות מתימן רקמו, והגברים עסקו בצורפות ובייצור תכשיטים; עולי עיראק עסקו בטוויה, יוצאי צפון אפריקה ופרס ארגו שטיחים, ולפסיפס העדתי הצטרפה האמנית ומעצבת האופנה פיני לייטסדורף, ויצרה דגמים ייחודיים ואופנתיים בעיצוב מודרני קלאסי ובשילוב מלאכות האריגה והרקמה המסורתיות.

דגמי האופנה של לייטר סדורף נתפרו מאריגים שנארגו בעבודת יד, עם הדפסים של בן זוגה, הצייר יוחנן בן סימון, ונקראו בשמות עבריים וישראליים – נורית, כינרת, מדבר, צבר וגליל.⁴ סממן אופייני של אופנת משכית היו כפתורים מעץ זית מעוטרים בעבודת פיליגרן מכסף – "פולקלור עם אופנה חדישה".⁵

מוצרי משכית היו על טהרת תוצרת הארץ – החל בחומרי הגלם וכלה בגימור – ומשכית הייתה חלון הראווה של העיצוב והאופנה הישראליים, שפנו לקהל אנין טעם, חובב פולקלור ובעל אמצעים: ⁶ חנויות משכית עוצבו בסגנון מוזיאלי, והן – כמו גם תצוגות האופנה של החברה – פנו בעיקר לנשות שגרירים ודיפלומטים, לאורחים חשובים מחו"ל ולתיירים. מוצרי משכית שווקו גם בחו"ל – בארצות הברית ובאירופה.

בשנת תשל"ז – 1977 עברה משכית לבעלות פרטית, ולאחר פרישתה של לייטרסדורף לא הצליחה החברה להישאר אופנתית ולהתאים עצמה למגמות עדכניות בעיצוב. ההיצע של משכית היה מיושן בסגנונו, מחזור המכירות פחת, ובשנת תשנ"ד – 1994 נסגרה משכית. במשך שנות קיומה ייצגה משכית "מערכת ערכים… מטאפורות של זיכרון היסטורי ושל התערות במקום… בשפת עיצוב עדכנית".⁷