פרושים

זרם דתי, חברתי ופוליטי בארץ ישראל בימי הבית השני. הכינוי פרושים מופיע בכתבי יוסף בן מתתיהו, והוא מרמז ככל הנראה על מגמת ההתבדלות של הפרושים מעמי הארץ על רקע דיני טומאה וטהרה.¹ הפרושים נזכרים גם במשנה, בתוספתא ובתלמודים – כניגוד לצדוקים. וכך מעיד בן מתתיהו: "הצדוקים נאמנים רק על העשירים, והעם אינו כרוך אחריהם, ואילו לפרושים היה העם בן ברית".² מבחינה דתית היו הפרושים נאמנים גם לתורה שבכתב וגם לתורה שבעל פה, שאותה אסרו באותה עת להעלות על הכתב.³ הפרושים האמינו בהשגחה פרטית של ה' על כל בני האדם, בתורת הגמול – שכר ועונש, בחיי העולם הבא ובמשתמע מכך – נצחיות הנשמה. הפרושים נזכרים גם בכתבי הנצרות הקדומה, המותחים ביקורת על הפרושים ועל הטפתם להקפדה דקדקנית במצוות, "כי אומרים הם ואינם עושים."⁴
מבחינה חברתית, פעלו הפרושים בתוך עם ישראל – בקרב המוני העם, וראו בתיקון חיי העם לפי התורה מטרה עליונה, שהייתה גם תנאי לבוא הגאולה. בשלהי ימי הבית השני רוב הדיינים והחכמים שהשפיעו על חיי העם ואורחותיו נמנו עם הפרושים, שהיו הזרם ההגמוני בעל ההשפעה הגדולה ביותר בקרב העם.⁵ ספרות חז"ל העשירה והענפה – ובכלל זה המשנה, התלמודים, מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה – היא ככל הנראה פרי אמונתם, תפיסותיהם ומורשתם של הפרושים, שעיצבו את היהדות כפי שאנו מכירים אותה כיום.