צדוקים

זרם דתי, חברתי בארץ ישראל בימי הבית השני. השם צדוקים מופיע לראשונה בכתבי יוסף בן מתתיהו, והוא נגזר ככל הנראה משמו של הכוהן הגדול צדוק בן אחיטוב,¹ שחי ופעל בימי מלכותם של דויד ושלמה. הצדוקים ראו עצמם כיורשי הכוהנים ממשפחת צדוק, ולפיכך כבעלי זכות בלעדית על עבודת בית המקדש וההנהגה הדתית. במשנה – ואחר כך בתוספתא ובתלמודים – נזכרים הצדוקים בשמם זה.
מבחינה דתית, הצדוקים לא קיבלו את סמכותה של התורה שבעל פה שנלמדה על ידי התנאים וקיימו את החוקים והמצוות הנזכרים בתורה שבכתב, בתוספת מסורות מן התורה שבעל פה שהם העלו על הכתב ואשר הרחיבו את מקצת חוקי התורה.
הפרושים מתנגדיהם, ובהם שמעון בן שטח, האמינו כי שתי התורות – תורה אחת היא, ואין אפשרות לקיים את התורה שבכתב ללא התורה שבעל פה, שאסור היה (באותו הזמן) להעלותה על הכתב.² הצדוקים גם דחו את האמונה בעולם הבא ובשכר ועונש בעולם הבא ואף כפרו בנצחיות הנשמה (בהישארות הנפש).
מבחינה חברתית נמנו הצדוקים עם האליטה של אותם ימים: יוסף בן מתתיהו מעיד כי "הצדוקים נאמנים רק על העשירים, והעם אינו כרוך אחריהם".³ מבחינה פוליטית, ובמטרה לבצר את מעמדם, היו הצדוקים מזוהים עם מלכי בית חשמונאי השליטים. יש המזהים את הצדוקים עם הבייתוסים, הנזכרים גם הם במקורות חז"ל, במשנה.⁴