רבן גמליאל (דיבנה)
חכם בן המאה השניה לספירה שימש כנשיא הסנהדרין ובתפקיד זה שיקם את העם לאחר חורבן בית ראשון.
היה ידוע גם בכינויו רבן גמליאל דיבנה.1 היה צאצא של הלל הזקן וסבו של רבי יהודה הנשיא. רבן גמליאל כיהן כנשיא הסנהדרין ביבנה בשנים 80 – 120 לספירה. במשך כמה שנים אחרי החורבן נאלץ ככל הנראה להסתתר מפחד הרומאים, אך בעקבות חילופי השלטון ברומי הגיע ליבנה והיה לנשיא הסנהדרין.
רבן גמליאל פעל לחיזוקו של המרכז ביבנה כמקור של סמכות דתית-רוחנית מחייבת, ובמסגרת זו "פעל במרץ להרמת קרנה של הנשיאות ולקביעתה של הלכה פסוקה ואחידה".2 בימיו הגיע המרכז ביבנה לשיא השפעתו, ורבן גמליאל הפעיל את סמכותו על מנת לאכוף הלכה אחידה על כלל ישראל, מתוך אמונה כי "אין מקום לאינדיבידואליזם בקביעת הלכה".
רבן גמליאל נהנה ממעמד רשמי וסמכותי בעיני העם משתי סיבות מרכזיות: א. בשל יחסיו עם שלטונות רומי, שהכירו "לפחות דה-פקטו ברבן גמליאל כנציג העם ומנהיגו". ב. בזכות פעילותו בזירה הפנים-יהודית בארץ ובתפוצות, להידוק הקשר בין המרכז ביבנה ובין יהודי ארץ ישראל והתפוצות. 3בימיו הוקמו מקומות בהם למדו תורה, ומונו דיינים ושליחים לתפוצות, שעסקו בין השאר בגיוס כספים לתמיכה במרכז שביבנה.
אישיותו התקיפה של רבן גמליאל, כפי שעולה ממקורות חז"ל, הביאה להתנגשויות בינו ובין חכמים. אחת המחלוקות הקשות הייתה בינו ובין רבי יהושע, והיא נסבה על הלוח העברי ועל קידוש החודש.4 תקיפותו של רבן גמליאל ויחסיו המתוחים עם חברי הסנהדרין ביבנה גרמו להדחתו מתפקיד הנשיאות – לזמן קצר, ואחרי שהתפייס עם החכמים חזר לתפקידו. רבן גמליאל היה אחד מגדולי החכמים בדורו, ומאות אמרות ודברים בשמו ועליו נזכרים בספרות חז"ל – במשנה, בתוספתא, בתלמוד הבבלי והירושלמי ובמדרשי אגדה והלכה.