האגס 1

"שובו של המודחק" הוא ביטוי שקבע זיגמונד פרויד לתיאור המהלך המכריח את האדם, המדוכא בידי כוחות חיצונים לו, להדחיק את רצונותיו ותשוקותיו עד לנקודה שבה המודחק שב ומתפרץ.
בשנת 1989 הוציא אהוד בנאי את אלבומו השני 'קרוב'. בליבו של האלבום מופיע 'האגס 1' – שיר ארוך (בן למעלה משבע דקות) שתחילתו כשיר רוק בעברית שעוסק בזיכרונותיו של בנאי מבית סבו, והמשכו הוא הפיוט 'אסדר לסעודתא' של האר"י הקדוש (המקובל ר' יצחק לוריא שחי בצפת במאה ה-16).

החיבור שעשה בנאי בשיר היה מפתיע במיוחד; לחבר את מסורת זמירות השבת הדתית עם עולם הרוק היה משהו שלא נעשה לפני כן, ובנאי פתח את השער לרבים אחרים שחיברו את הקול המודחק של המסורת היהודית-דתית אל עולם המוזיקה המודרני והפופולרי.

הבית ריק עכשיו
וחשופים הם הקירות,

המיקום המרחבי נטמע בזמן. בנאי מתאר את הבית כריק עכשיו והקירות חשופים, מתוך הדגשת ה"עכשיו" אנו מבינים שבעבר היה הבית מלא וקירותיו לא היו חשופים. 

אבל ספוגים הם
זיכרונות של חג,
ריחות של יסמין
וניגון ישן שלסעודה מזמין.

אך בתור הקירות מסתתר מרחב הזיכרון – הקירות "ספוגים" ב"זיכרונות של חג" וב"ריחות של יסמין" שככל הנראה היו הריח האופייני של הבית (יסמין הוא צמח בר בעל סגולות מרפא שניתן להכין ממנו תה). למרות הקירות החשופים, הבית מתמלא ב"ניגון הישן" שמזמין לסעודה. בנאי מעורר במרחב השותק את הזיכרונות כפי שהם מתבטאים בחושי הריח (היסמין), הטעם (הסעודה) והשמיעה (הניגון).

רחוב האגס אחד
ליד מורטות העופות,
ספרי קודש ישנים
מצהיבים בארונות,

בבית השני שב בנאי אל המיקום המדויק של הבית, והפעם מציין שהוא ממוקם "ליד מורטות העופות". הנשים עוסקות במלאכה שיכולה להיתפס כסימבולית – מורטות העופות אמונות על השכחת הצורה המקורית של העוף, הן מכינות אותו אל השחיטה ומובילות אל המוות. השימוש בדימוי המורטות משרה על כל הבית תודעת הכנה אל הסוף, אל החידלון ואל המוות. "ספרי קודש ישנים מצהיבים בארונות", הקודש נפרד מן הקיום היומיומי, הוא מצהיב לו בארון, מזדקן לו בארון הספרים היהודי, מסמן את הזמן החולף ואת השתנות החומר לקראת סופו.

ואין עצה ואין תבונה
כנגד הזמן,

בשורה זו עושה בנאי אדפטציה לפסוק מספר משלי – "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'." (משלי כא, ל), אך במקום האל מעמיד בנאי את הזמן. הזמן המכונה במיתולוגיה ההודית כאל ההורס הכול, הוא זה שאין נגדו שום "עצה" או "תבונה" שתועיל כדי להימלט מפגעו. בנאי מסמן את מהלך הזמן כבלתי ניתן לעצירה, את הכיליון כבלתי נמנע, ואת הסוף כחלק אינטגרלי ממהלך החיים. 

הולך לו הגדול
מגיע הקטן.

כאן בנאי יוצר משפט שהמושא העיקרי שלו חסר, מה "הולך לו"? האם זה הזמן שהולך? האם זו ירידת הדורות? האם אהוד בנאי הבוגר ("הגדול") רואה את עצמו כמי שהולך ובמקומו מגיע הילד שבו ("הקטן")? החזרה בזמן ובמורד שביל הזיכרונות סיימה את תפקידה, "הזמן זורם לו לאחור" (כפי שכתב בנאי בשיר אחר – 'דוד ושאול'), ואין פלא שדווקא כאן חורג בנאי מהעלאת זיכרונות גרידא ויוצר חיבור בין הזיכרון הפרטי מבית סבא ובין 'אסדר לסעודתא' – הפיוט של האר"י שאותו הם היו שרים כהזמנה לסעודה. בנאי עורך את הפיוט המקורי ומביא מתוכו רק שני בתים. מילות הפיוט כתובות בשפה ארמית, ובצד המילים המקוריות מובא כאן גם תרגום בעברית, שאיננו חלק מן הטקסט המקורי: 

מקור:

אסדר לסעודתא

בצפרא דשבתא

ואזמין בה השתא

עתיקא קדישא.

נהוריה ישרי בה

בקידושא רבא,

ובחמרא טבא

דבה תחדי נפשא

תרגום:

אסדר סעודה

בבוקר של שבת

ואזמין בה עתה

העתיק והקדוש

האור ישרה בה

בקידוש הגדול [הקידוש של שבת בבוקר]

וביין טוב

תשמחנה הנפשות

אם לאורך כל השיר עסוק בנאי בזיכרונות ובהשפעתם על חייו כאדם בוגר, באמצעות הפיוט של האר"י יוצר בנאי זמן המזמן את העתיק והקדוש, כרוצה להחיות את הזיכרונות ולהושיב לשולחן את הקודש השוכן בארונות. הוא רוצה לחבר את המסורת העתיקה שמתוכה צומח השיר, כדי שכמו יין טוב ישמחו בו הנפשות. בנאי מסמן בקו ישיר את חשיבותה של המסורת וההמשכיות שבה לתפיסה השלמה של הנפש, ומסמן את הקשר המהותי שיוצרת המסורת היהודית להמשכיות הדורות.

ב-1987 הוציא בנאי את אלבומו הראשון – 'אהוד בנאי והפליטים'. האלבום זכה להצלחה מפתיעה, והמבקרים שיבחו את התעוזה הגדולה של בנאי לבחון את הזיכרון של דורו (בשיר 'זמנך עבר').
ואולם, היה זה אלבומו השני של בנאי – 'קרוב' שיצא לאור ב-1989, שקיבע את מעמדו כזמר המדבר אל קהלים רחבים בחברה הישראלית. האלבום זכה להצלחה גדולה מאוד בעקבות להיטים כגון 'כולם יודעים' ו'רוחות הצפון', אך ללא ספק היה 'האגס 1' השיר המפתיע ביותר באלבום כולו. החיבור שעשה בנאי בין שיר רוק אישי המתאר את זיכרונות ילדותו ובין פיוט עתיק היה פורץ דרך; כיום, כשהמוזיקה הישראלית רוויה בחיבורים בין חדש לעתיק, קל לשכוח שבנאי היה זה שבאמצעות שיר בודד פרץ את הסכר שחיבר בין עולם הרוק והעולם המוזיקה היהודית המסורתית.

כאמור, אליהו בנאי היה אחד ממקימי שוק מחנה יהודה ואחת הדמויות הבולטות בו. מכיוון שכך, בשנת 2000, בעקבות פנייה של השחקן יוסי בנאי (אחד מבניו של אליהו וגם דודו של אהוד), הסבה עיריית ירושלים את שמו של רחוב האגס ל'רחוב אליהו בנאי'.

קובי אפללו מבצע את השיר מחדש במסגרת פרויקט '2 צדדים למטבע', המציג שירי רוק בביצוע אמנים מהז'אנר הים תיכוני, ושירים ים תיכוניים בביצוע אמנים מעולם הרוק.

בגלל המורכבות ההיברידית המובנית בשירו של בנאי, לא ברור לאיזו קטגוריה משתייך הביצוע של קובי אפללו.