בלדה לשוטר

שמו של השיר – 'בלדה לשוטר' (ולא 'השוטר אזולאי' כפי שטועים רבים לחשוב), כבר מכיל בתוכו מבט כפול על גיבורו. מצד אחד בלדה, כלומר שיר העוסק בסיפורו של גיבור ולרוב מכיל סוף טראגי, ומצד אחר שוטר.
מעבר לכך, הזיהוי המוחלט עם סרטו של אפרים קישון 'השוטר אזולאי' סימנו את גיבור השיר כבן דמותו של אותו שוטר תמים וטוב לב אך לא-יוצלח המודח מתפקידו במשטרה לאחר שנים רבות של שירות. אך קריאה שנייה ושלישית במילות השיר מבהירה שהשיר עוסק בצורה רחבה ביותר בדמות אדם שאינו מצליח למצוא את הדרך להשתלב בעולם ובזמן שבו הוא חי. 

כל הרחובות כבר ריקים הסמטאות כולן שלו
שוב הוא לבדו שוב רק עם צלו
כל הרחובות כבר ריקים הסמטאות כולן שלו
אין מה למהר או לאחר

השיר פותח בתיאור סביבת המחיה של גיבור הבלדה. "הרחובות… ריקים", ו"הסמטאות כולן שלו" רק כאשר הרחובות ריקים, מה שמעיד על חוסר יכולתו לתפקד בשעות הפעילות הרגילות של בני אדם, כאשר הרחובות מלאים אדם והסמטאות 'אינן שלו'.
החזרה הכפולה על המילה 'שוב' מעידה על אדם שתקוע בחיי שגרה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, ואם לא די בשגרה זו, זוהי שגרת בדידות – "שוב הוא לבד", "שוב רק עם צלו". הפסיכואנליטיקאי קרל יונג תיאר את הצל של האדם כצד שהאדם מדחיק ואינו מוכן להודות בקיומו – הצד האפל של חייו. כאשר הולך השוטר בסמטאות, הוא וצלו, עולה תמונה לילית מכמירת לב של אדם בודד שאין לו לאן "למהר או לאחר". כאן הזמן מתאר את החיים המודרניים שהם כריצה מתמדת להספיק להגיע בזמן ליעד הבא ולא לאחר אליו. 

לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן.
איזה עולם נפלא הוא היה בונה לו
רק להשיב ניתן את שחלף מזמן
איך העולם אז היה משתנה

פזמון השיר שב ועוסק בהשתנות הזמן – "לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן", אותו אדם איננו מחובר לזמנו. אם היה ביכולתו לשוב אחורה בזמן, להתחיל מחדש, "איזה עולם נפלא הוא היה בונה לו". נדמה ששורה זו באה הישר מתוך הרהורי לבו הכמוסים של אותו אדם בודד בלילה.

עשר שנים לפחות הוא מהלך בין הצללים
שוב ושוב סובב בין הגלגלים
עשר שנים לפחות הוא מהלך בין הצללים
אין מי לאהוב או לעזוב

הבית השני של השיר שב ועוסק בממד הזמן האבוד. מזה עשור שאותו אדם "מהלך לו בין הצללים", נוכח-נפקד בחייו, לרגע קט מואר, לרגע בצל. כבן דמותו של צ'רלי צ'פלין בזמנים מודרניים, גיבור השיר "סובב בין הגלגלים" כלכוד בגלגלי השיניים של חייו עשור שלם. השורה החותמת – "אין מי לאהוב או לעזוב" – מעידה על היותו מנותק מרגשות האדם, חסר אהבה וחסר יכולת לעזוב.

בוקר אפור באוויר הסמטאות כבר לא שלו
שוב אומרים לו לך, שוב אומרים לו בוא
בוקר אפור באוויר שוב משנה את התמונה
שמש אט יוצאת מנדנה.

הבית החותם את השיר מוביל אותנו אל סוף המשמרת. גיבור השיר מסיים את משמרת הלילה, הסמטאות מתמלאות בבני האדם, הן אינן שלו יותר, הן מופקעות ממנו. ושוב ההדגשה על המילה 'שוב' כדי לציין את הרוטינות בחייו: "שוב אומרים לו בוא", "שוב אומרים לו לך" – הוא אינו עצמאי למעשיו ולחייו, מתנהל על פי דרישות של אחרים.
זאת ועוד. הוא הולך ובא אך לא מסתמנת שום תוחלת בתנועה הזו. לשם מה הולך? לשם מה הוא בא? לא ברור. ה'בוקר האפור באוויר' (אפור במובן המשעמם, הלא מעניין, השגרתי האפרורי) "שוב משנה את התמונה", אך למה התמונה משתנה? האם יש אפשרות לגאולה בדמות תמונה חדשה בחייו?
השורה החותמת את השיר מסמנת את סופו הטראגי של הגיבור. בדימוי יפהפה ה"שמש יוצאת אט מנדנה"('נדן' – נרתיק החרב), השמש היא החרב שחותכת את חייו. בהיפוך תפקידים לשכת הלילה מאפשרת לו לחיות, אור היום דוקר אותו או חמור מכך הורג אותו.
האלמנט הטראגי של השיר מודגש דרך תפקידי הכינורות לאורך השיר, הם מאירים ומפרשים את מסלול חייו של השוטר, פעמים בדיסוננסים מתוחים, פעמים ברכות מלודית ופעמים כרוח מנחמת מהים.