וידוי

< 1 דקות

השיר
על השיר

מילים:

אלכסנדר פן

לחן:

סשה ארגוב

מעילי הפשוט ופנס על הגשר,
ליל הסתיו ושפתיי הלחות מני גשם
כך ראית אותי ראשונה, התזכור?
והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים,
כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים
וכאל מים ולחם אליי תחזור.
בעוניינו המר, בעבוֹר אותך זעם
גם למוות אתה קיללתני לא פעם
וכתפיי הקרות רעדו משמחה
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שיובילו אותך בגללי בנחושתיים
וגם אז לבבי לא יסור מעִמך

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל זְכור איך נפגשנו בליל מלילות
אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה ענייה וסוררת,
באותו מעילון עם אותו ציץ הוורד
באותה השמלה הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, כך יהיה, אות באות

הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך
וידעתי: המוות יבוא מידיך
ואני מחכה ומצפה לזיוו
הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער
או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער
אבל לא מידי זר – מידיך יבוא
וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני
בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני
ואומר: הנה באתי מנדוד בשבילי
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שאבוא לביתך בעוצמך עיניים
עד אשר יישאוך בדרך אליי

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל עֵד לי האל החורץ גורלות
אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה ענייה וסוררת
באותו מעילון עם אותו ציץ הוורד
באותה השמלה הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, כך יהיה, אות באות.

על השיר "וידוי" שכתב אלכסנדר פן והלחין סשה ארגוב.

מאת:

דויד פרץ

רקע

הביטוי "נרצחה על רקע רומנטי" משמש את התקשורת לתאר מקרי רצח שבהם התקיים קשר רומנטי כלשהו (אמיתי או מדומיין) בין הרוצח לנרצחת. עבור נשים רבות הביטוי הזה הוא בעייתי ומעוות משום שהוא מציע לכאורה הבנה של מניע הרצח, ומקל מחומרת המעשה שנעשה. במכתב שנשלח למערכת עיתון "הארץ" בעקבות כותרת כזו, כתבה אחת הקוראות כי 'אין שום דבר רומנטי ברצח! אלימות היא אלימות ואין בינה לבין רומנטיקה או רקע רומנטי, דבר ושמץ דבר'.

בשנת 2016 נערך בעיתון "הארץ" פרויקט מקיף שבדק והשווה מקרי רצח של נשים בשנים 2015-2011. על הפרויקט כתב העיתונאי אור קשתי: "אלימות כלפי נשים איננה 'טרור של יחידים', מנותקת מכל הקשר חברתי. היא נשענת על דפוסים מושרשים היטב. הנטייה לדחוק ידיעות רציחות אלה לשיפולי המהדורות היא חלק מהבניית האדישות" (לכל אשה יש שם, "הארץ", 14.2.2016).

ב-1941 כתב המשורר אלכסנדר פן את השיר "וידוי". פן כתב את השיר ככל הנראה לרגל יום הולדתה ה-29 של רעייתו רחל לופטגלס-פן, אך יש הסוברים כי השיר מתאר את מערכת היחסים של פן עם השחקנית חנה רובינא (שממנה נולדה לשניים בת משותפת – הזמרת אילנה רובינא). השיר מוצג מנקודת ראותה של אישה שאהבתה הטוטלית משלימה עם האלימות של אהובה כלפיה, אלימות שמגיעה עד רצח בבית האחרון של השיר (הבית שכמעט אף פעם לא מושר).

למרות שנכתב ב-1941, "וידוי" פורסם רק ב-1970 והיה השיר האחרון שפרסם פן בעודו חי (פן נפטר כשנתיים אחר כך, ב-1972). הוא זכה למספר לחנים, כשהמוכר שבהם הוא של סשה ארגוב.

רעיונות מרכזיים

מעילי הפשוט ופנס על הגשר,
ליל הסתיו ושפתיי הלחות מני גשם
כך ראית אותי ראשונה, התזכור?
והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים,
כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים
וכאל מים ולחם אליי תחזור.

הבית הראשון מתחיל בתיאור הסיטואציה שבה מתרחש השיר – 'מעיל פשוט', "פנס על הגשר", "ליל הסתיו" ו'שפתיים לחות מני גשם'. לכאורה רשימת פריטים מקרית, אך אם נצרף אותם יחד מתקבלת תמונה קודרת שבה הדוברת עומדת במעיל פשוט, בלילה סתווי וגשום, אי שם לצד פנס על הגשר. בשורות שלאחר מכם מתברר שמדובר בנקודת המפגש הראשונה בין הדוברת לנמען. הם נפגשים בלילה גשום, והפריט היחיד המואר בתמונה הוא הגשר, כמסמל את הקרע המתמיד בין הדמויות ובו בזמן גם את החיבור הלא-ניתק שביניהן.

בהמשך, הדוברת אומרת "היה לי ברור כמו שתיים ושתיים"; לכאורה הדימוי מתייחס לבהירות התשובה על שאלת החשבון הפשוטה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אך כבר את המשפט הזה אפשר לקרוא קריאה כפולה, שכן השיר עוסק במערכת יחסים זוגית שכללה ככל הנראה מערכות יחסים מקבילות.

לכן שתי השורות החותמות את הבית מתארות את מעמדה של הדוברת כפי שהיא מבינה את מקומה ביחסי השניים: היא הלחם והמים, שני מוצרים המספקים את צרכיו הקיומיים הבסיסיים ביותר של האדם – מים לשתייה, ולחם למאכל. ואף על פי שמדובר בדימוי צנוע, המעיד על שפל מעמדה של הדוברת, היא חותמת את הבית באמירה הבוטחת שגם לאחר שהגבר יאכל דברים אחרים, מתוחכמים ומגוונים יותר או פחות, בסופו של דבר הוא ישוב ויחזור אליה.

בעוניינו המר, בעבור אותך זעם
גם למוות אתה קיללתני לא פעם
וכתפיי הקרות רעדו משמחה
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שיובילו אותך בגללי בנחושתיים
וגם אז לבבי לא יסור מעמך

הבית השני מתאר את מצבם הכלכלי של הזוג כעילה למתח המתמיד ביניהם. כשעל הגבר עובר גל של זעם הוא מקלל את האישה למוות, והשורה שבאה אחר כך מעוררת תימהון גדול שכן הדוברת מצהירה שבתגובה לקללות המוות, 'כתפיה הקרות רועדות משמחה!'

בהמשך הבית מבהירה הדוברת כי ברור לה לחלוטין שבגללה 'יובילו את הנמען בנחושתיים', כלומר באזיקים. האם היא שמחה על כך שהגבר נענש בגללה? האם כתפיה רועדות משמחה לאיד?

בשורה החותמת את הבית האישה מעידה שגם אז, בלכתו של הנמען כבול לאזיקים לבית הכלא, 'לבבה לא יסור ממנו'. כלומר, גם כשהוא ירצה את עונשו על פגיעה והתעללות בה עד גבול המוות, היא איתו ולבה שלו.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות

בשל הלחן השונה והמלודיה העולה ונפרשת, הבית השלישי נתפס כפזמון השיר. הוא מתחיל באמירה נוקבת מאוד – מדובר בהסכמה ש"זה", כלומר הקשר, היה "לא טוב", ולמעשה היה "רע לתפארת", כלומר, רע עד מאוד. ואולם, בשורה הבאה הדוברת מבקשת מהנמען לזכור את הפגישה הראשונה באותו לילה גורלי:

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה ענייה וסוררת,
באותו מעילון עם אותו ציץ הוורד
באותה השמלה הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, כך יהיה, אות באות

המשך הבית משחזר את אותה הפגישה, ומבקש שוב ושוב שהכול יהיה כמו שהיה. כלומר אין בדוברת ולו טיפת חרטה על שהתחולל וקרה אלא להיפך, היא מציינת את "אותה אהבה ענייה וסוררת" ואת כל מה שמעלה בה זיכרונות מהפגישה הגורלית – ה"מעילון עם אותו ציץ הוורד" ו"השמלה הפשוטה משמלות". הדוברת מבקשת שזה יהיה שוב כך – "אות באות", ואפילו פרט קטן אין היא מעוניינת לשנות.

הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך
וידעתי: המוות יבוא מידיך
ואני מחכה ומצפה לזיוו
הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער
או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער
אבל לא מידי זר – מידיך יבוא
וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני
בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני
ואומר: הנה באתי מנדוד בשבילי
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שאבוא לביתך בעוצמך עיניים
עד אשר יישאוך בדרך אליי

בבית הרביעי, הנפתח בהצהרה שלדוברת אין שום אדם אוהב פרט לנמען, מתואר קִצה הטרגי של מערכת היחסים בינים. הדוברת אומרת כי היא יודעת ש"המוות יבוא מידיו", והיא "מחכה ומצפה לזיוו"(!). כלומר, מערכת היחסים הזו מעוותת כל כך עד שהדוברת רואה את המוות כאור יקרות, שיופיעו בפתאומיות "כגרזן על עץ יער" או 'יתקרב לאיטו' "בעינוי ובצער". אך לא זאת בלבד שהוא אור יקרות, המוות לא יבוא אליה "מידי זר"אלא מידיו של אהובה הבוגדני, ובשל אהבתה המתעתעת לנמען מוכנה על כן הדוברת לקבל את המוות.

וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני
בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני
ואומר: הנה באתי מנדוד בשבילי
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שאבוא לביתך בעוצמך עיניים
עד אשר יישאוך בדרך אליי

אולם גם המוות עצמו לא ימנע מהדוברת לממש את מערכת היחסים שכן היא מתכוונת לשוב לבית אהובה"בליל שכול" ולהיפגש עמו. כלומר, הדוברת רואה את אהובה מתאבל עליה כמו אדם המאבד את ילדיו, ובשורה השנייה של הבית מצהירה הדוברת "בחלום עוד אשובה". כלומר, היא תשוב ותיפגש עם הנמען כאשר הפעם היא נכנסת לביתו אל חלומותיו.

שורה זו היא מרתקת שכן הדוברת מכנה את עצמה "כסילה שכמוני". ייתכן שבמילים אלה היא מבטאת מעט ביקורת עצמית, כלומר את המודעת לכך שהייחולים העצמיים למותה מידיו של אהובה המתעלם (אך ורק כדי לחזור אליו כשהוא שרוי באבל ולחדור לחלומותיו כדי להיות קרובה אליו) מעמידים את השיר כולו כפנטזיה של כסילה. ואולי אין מדובר בביקורת עצמית אלא בהתנצלות, כלומר הדוברת מתנצלת בפני הנמען על כך שהיא שבה אל חלומותיו כרוח רפאים.

כך או כך, הדוברת שאינה מרפה, שבה וחוזרת רק כדי לומר לו שהיא שבה! ועדיין ברור לה שהיא תבוא אל ביתו של הנמען גם כשהיא לא בין החיים, 'בעוצמו עיניים' – כלומר בחלומותיו ובשנתו. ומהחזרה הזו אין לנמען לאן ללכת, עד אשר יומו יגיע וגם הוא ימות. אך בעיני הדוברת, גם מותו של הנמען לא ישחרר אותו מהאיחוד עמה שכן במותו הוא יינשא אליה על ידי אחרים. כלומר, המוות הוא האיחוד המיוחל של שניהם, איחוד לנצח, או עד תחיית המתים.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל עֵד לי האל החורץ גורלות
אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה ענייה וסוררת
באותו מעילון עם אותו ציץ הורד
באותה השמלה הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, כך יהיה, אות באות

לאחר השורות הפטאליות המובאות בית האחרון, החזרה על הפזמון מחזקת את אמירת הדוברת שמערכת היחסים בינה ובין הנמען היא אירוע גורלי, כזה שלאנשים הלוקחים בו חלק אין שום שליטה על מהלכיו; לדבריה, מי ש"עֵד" לכך הוא "האל החורץ גורלות". כלומר, השליטה בגורל אינה נתונה בידי בני האדם אלא בידי האל, ולכן הדוברת מבקשת ש"אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת", ושישיבו לה את אותה "אהבה ענייה וסוררת". את בקשתה חותמת הדוברת בכמיהה לכך שהכול יקרה ביניהם בדיוק אותו הדבר, "אות באות".

השפעה והתקבלות

הטקסט החריף של פן משך אליו כמה וכמה מלחינים וביניהם שמעון שגיא, משה וילנסקי ואפילו שלום חנוך הצעיר. אך הלחן המוכר יותר הוא של סשה ארגוב, שהלחין את השיר באווירה של ספק מארש אֵבל-ספק שיר קברט אפל.

השיר בלחן של ארגוב בוצע לראשונה ב-1971 על ידי הזמרת מיכל טל, ולאחר מכן זכה לחן זה לביצועים נוספים, בין היתר על ידי אילנה רובינא (כאמור בתם של פן ורובינא), צילה דגן, אורה זיטנר ומרינה מקסמיליאן בלומין. ברם, הביצוע המוכר מכולם ללחן של ארגוב הוא הביצוע של יהודית רביץ. רביץ הקליטה את השיר במסגרת האלבום "דרך המשי" שראה אור ב-1984, וב-2009 הגיע השיר בביצוע של רביץ אל המקום השני ברשימת "500 השירים הישראלים הגדולים בכל הזמנים" שהתפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות".

ביצועים מיוחדים

הביצוע המקורי של מיכל טל מ-1971:

ביצוע של אילנה רובינא, בתם של אלכנסדר פן וחנה רובינא, במסגרת ערב מחווה שנערך לאביה ב-1976 בהנחייתו של דן בן אמוץ:

ביצוע של צילה דגן מ-1974, במסגרת המופע "תפוח זהב" שהוקדש לשיריו של סשה ארגוב. המדובר בביצוע מתוזמר להפליא המתחיל במסתוריות אך בסופו של דבר מעניק לשיר נופך כמעט קליל ועולז: