חורשת האקליפטוס

לרגע דימיתי כי פינה זו בעמק הירדן שבה זכיתי להיוולד היא היחידה שנוצרו בה דברים אמיתיים, שיש להם התחלה, המשך ומשמעות: הראשונים נטעו חורשה – החורשה הייתה לשיר – השיר חוזר אל הנוטעים – והתנועה נמשכת.

כך אמרה נעמי שמר על שירה הידוע – 'חורשת האקליפטוס', שתיעד את חורשת האקליפטוס שנטעו ראשוני המתיישבים בקבוצת כנרת במטרה לספק מרחב מוצל לילדי הקבוצה, וגם לילדי הקבוצה הסמוכה – דגניה (לימים קיבוץ דגניה א'), הנמצאת מצדו השני של נהר הירדן. שמר, ילידת כנרת, כתבה את השיר ב-1961, והוא בוצע לראשונה במסגרת המחזמר 'כיצד שוברים חמסין', שהועלה לציון סיום המחזור הראשון של ביה"ס היסודי בקבוצת כנרת.

ישנה מחלוקת בין חברי הקבוצה באשר לשנה שבה ניטעה החורשה – 1912, 1917 או 1921; בשלט שהציבה המועצה לשימור אתרים בכניסה לחורשה מצוין כי החורשה ניטעה ב-1912 ואילו השיר נכתב לקראת "שנת היובל להקמת הקבוצה" שהתקיימה ב-1963 (50 שנה לאחר הקמת הקבוצה ב-1913).

כך או כך, לאחר מותה של נעמי שמר בשנת 2004 הוחלט לקרוא לחורשה על שמה, וכיום היא נקראת 'חורשת האקליפטוס על שם נעמי שמר'.

לעומת תמונת הנוף האנושי, מנגידה שמר את תמונת הנוף הקונקרטי ומציגה אותו כדבר כמעט סטטי שנותר ללא שינוי – "על חוף ירדן" שוררת "אותה הדומייה" ומוצבת גם "אותה תפאורה" – "הגשר", "הסירה", "ריח המלוח על המים" וגם "חורשת האקליפטוס". שמר יודעת שהדברים אינם נשארים כפי שהם, היא מציינת שתמונת הנוף היא "כמו מאומה לא קרה". כלומר מאחורי התמונה השלווה, הפסטורלית כמעט, הדברים אכן משתנים.

בשביל הנה יורדת עדת התינוקות,
הם בירדן ישכשכו רגליים
גדלו הילדים וכבר למדו לשחות
ובני הנעורים חותרים בשניים.

הזמנים משתנים, דור ההורים מוליד את דור הילדים, "עדת התינוקות" יורדת בשביל "הנה", יהא המקום הזה אשר יהא, התינוקות הולכים לשכשך בירדן את רגליהם, הילדים גדלים וכבר לומדים לשחות, כלומר הם עצמאיים יותר, ו"בני הנעורים" הבוגרים יותר כבר מנהלים מערכת יחסים הדדית – הם "חותרים בשניים". הבית מציג תמונות ילדות מאושרות, כשהכנרת נמצאת ברקע תהליך הגדילה וההתבגרות של ילדי הקבוצה.

אבל על חוף ירדן…

ושוב הפזמון החוזר מנגיד את השינוי האנושי בסטטיות קפואה. לא ברור האם הסירה עדיין מהווה תפאורה, שכן בבית הקודם נכתב כי בני הנעורים כבר "חותרים בשניים" – ייתכן שבשחייה משותפת בסגנון חתירה, ייתכן שבשייט משותף בסירה. ועדיין, שמר רואה בנוף שלצד חורשת אקליפטוס תפאורה קבועה לחיים. עבורה, הנוף הוא בגדר רקע, תפאורה, ל"הצגה" של חיי אנשי הקבוצה. 

מעבר לירדן רעמו התותחים
והשלום חזר בסוף הקיץ
וכל התינוקות היו לאנשים
ושוב על הגבעה הקימו בית

הבית השלישי כבר מביא את הדברים למקום חדש. "מעבר לירדן" מתרחשת מלחמה ו'התותחים רועמים', וככל הנראה מדובר ב'קרב עמק הירדן' שהתרחש במלחמת העצמאות במאי 1948 (קרב שבו ניסה הצבא הסורי לכבוש את משטרת צמח וכן את הקיבוצים דגניה א' ודגניה ב'; ה'קרב על הדגניות' נחקק בזיכרון הקולקטיבי הישראלי בין היתר בשל 'פרשת הטנק הסורי' שנעצר בכניסה לדגניה א' וניצב עד היום בכניסה לקיבוץ). סביר להניח שמדובר באירוע טראומטי שלבטח הותיר את חותמו על חברי הקבוצה (שכן הקרב גבה מחיר כבד של למעלה מ-70 הרוגים וכמות גדולה של פצועים), אך שמר מתייחסת אל הקרב בשורה אחת, ספק הפרעה בשטף החיים העונתי של חורף וקיץ, ומיד מציינת ש"השלום חזר בסוף הקיץ" (עם זאת, יש לציין שבין השנים 1967-1949 – שנים שבהן שלטו הסורים ברמת הגולן – נהג הצבא הסורי להפגיז את היישובים הישראלים לאורך הגבול. האיום הצבאי הסורי הוסר רק לאחר כיבוש הרמה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים).
"כל התינוקות" מהבית הקודם "היו לאנשים", "ושוב על הגבעה" הם מקימים בית. המעגל הושלם, האב הקים בית והוליד תינוק, התינוק בגר והפך לנער ולגבר, והוא בתורו מקים בית על הגבעה. השיר נחתם באותו פזמון המבהיר את השלווה הסטטית על חוף הירדן – שלווה שאינה מופרת למרות השינויים שהתחוללו באזור לאורך השנים. הדורות מתחלפים, אך "הגשר, הסירה וריח המלוח" התפאורה הקבועה לחיים שמתרחשים על "חוף ירדן", קרי על גדות נהר הירדן.

השיר 'חורשת האקליפטוס' אמנם נכתב ובוצע בשנת 1961, אך התפרסם בעיקר בזכות הביצוע של צוות הווי נח"ל מ-1968, שהוקלט כדואט של הזמרות אופירה גלוסקא וצילה דגן והגיע למקום ה-22 במצעד הפזמונים העברי השנתי בשנת 1969 (השנה שבה שודר לראשונה).

עם השנים הפך 'חורשת האקליפטוס' לשיר עַם המושר דרך קבע בערבי שירה בציבור ונתפס על ידי רבים בחברה הישראלית כשיר המסמל את "ארץ ישראל הישנה והטובה". המעמד שלו זכה השיר בא לידי ביטוי גם בכמות הרבה של הביצועים שלהם זכה השיר לאורך השנים; על פי נתוני אקו"ם, ישנם למעלה מ-120 ביצועים שונים לשיר.

המשורר סמי שלום שטרית כתב שיר המתכתב עם שירה של נעמי שמר ומתריס כנגדה. בשיר ('חֻרְשַׁת הָאֵקָלִיפְּטוּס שֶׁל יַלְדוּתִי') מנגיד שטרית את חורשת האקליפטוס של ילדותו באשדוד לחורשת האקליפטוס של קבוצת כנרת (כאמור מקום הולדתה של שמר). השיר מראה את השוני בין תקופות הילדות בכל מקום כפי שהן משתקפות ביצירה מכאן ומכאן:

חֻרְשַׁת הָאֵקָלִיפְּטוּס שֶׁל יַלְדוּתִי
הָעֵצִים גְּבוֹהִים בְּעֶשְׂרִים שָׁנָה
וְהַיְּלָדִים הֵם יַלְדֵי הַיְּלָדִים שֶׁל יַלְדוּתִי
שֶׁטֶּרֶם לָמְדוּ לְשִׁיר רֶאפּ כְּמוֹ בְּאָמֶרִיקָה
שֶׁעוֹדָם מְפַרְנְסִים עוֹבְדוֹת סוֹצְיָאלִיּוֹת,
יוֹעֲצוֹת, קְצִינוֹת מִבְחָן וְשׁוֹפְטֵי נֹעַר,
אֲשֶׁר עֲבוּרָם בָּנוּ בֵּית מִשְׁפַּט שָׁלוֹם
עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה בֵּינוֹת לָעֵצִים
בְּחֻרְשַׁת הָאֵיקָלִיפְּטוּס שֶׁל יַלְדוּתִי
לְהוֹבִיל אוֹתָם בַּאֲזִקִּים קְטַנִּים
בִּפְנֵי שׁוֹפֵט אוֹהֵב שָׁלוֹם
שֶׁהָיָה פַּעַם הַבֵּן שֶׁל הַמַּכֹּלֶת
מִסְכֵּן, אֵיךְ מִן הַכְּאֵב אֵינוֹ מְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת
אוֹ לְפָחוֹת אֶת דַּעְתּוֹ הַמִשַׁפְטִית.
עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה בֵּינוֹת לָעֵצִים… 

(מתוך: סמי שלום שטרית – 'שירים באשדודית')

הביצוע המקורי והנדיר של אילנה רובינא במחזמר שכתבה שמר לילדי קבוצת כנרת (ובהשתתפותם) – 'איך עושה חמסין':  

הזמרת הישראלית אסתר (אתי) זך ביטון (הידועה יותר בארץ ובעולם בשם הבמה שלה – 'אישתאר'), ביצעה את השיר בסגנון אישי והדגישה את הזעקה 'המגביהה עוף' בפזמון; בעוד שאופירה גלסוקא שרה (בביצוע של צוות הווי נח"ל) את השורה "חור-שת האקליפטוס…" בקול נקי ומתרונן, אישתאר שרה את השורה הזאת בגרון מלא, ומגלה בשיר גוונים של כאב וגעגוע המוסתרים בביצוע הידוע של צוות הווי נח"ל: