לראות את האור

אנו מצטערים להודיע על מותו של איש גלי צה"ל, חברנו העורך והמגיש עדי טלמור.

כך, בקול מופתע ועצוב, ספדה יעל דן לטלמור בשידור חי בגלי צה"ל עם היוודע על מותו של מגיש החדשות והמבזקים הוותיק של התחנה, ש"בחר לסיים את חייו בסיוע אנשי ארגון שוויצרי שמסייעים לחולים חשוכי מרפא לסיים את חייהם, לאחר שהתברר לו לפני כמה חודשים שהוא חולה בסרטן שלא ניתן לריפוי".

טלמור בחר לסיים את חייו בשנת 2011. במכתב הפרידה שלו הוא כתב: "58 שנים התנהלו חיי בנעימים ועל מי מנוחות, עד שכאבים עזים בצלע החזה הכניעו אותי. לא נשלם אבל תם". החלטתו של טלמור לסיים את חייו בדרכו ובזמן שקבע לעצמו עוררה מחדש את המחלוקת הציבורית בישראל בשאלה האם יש לאפשר לאדם הרוצה בכך לסיים את חייו בצורה יזומה (דבר שאיננו חוקי במדינת ישראל).

טלמור עבד בגלי צה"ל למעלה משלושה עשורים. לקראת מותו הוא השאיר מכתבים לרבים מעובדי התחנה ובהם הוראות מפורטות כיצד הוא רוצה שיזכרו אותו ויספדו לו. טלמור ביקש לשדר לזכרו שעתיים של מוזיקה שאהב, ובראש רשימת השירים שהכין הוא הציב את השיר "לראות את האור" – שיר שממילותיו הוא אף ציטט במכתבים שכתב.

ולרגע יכולתי לשמוע
עלים מלמדים שירתם
ורציתי לעלות גבוה
לפרוח איתם

הפזמון מתאר רגע שמתקיימת בו אפשרות של היחלצות מהמצב הקשה שבו היא שרויה; לרגע אחד, הדוברת שומעת "עלים מלמדים שירתם" – ביטוי המרמז אל שירת העשבים והעלים הפורחים. הדוברת רוצה "לעלות גבוה", להתנתק מ'האדמה המדממת' הכובלת אותה אל הקרקע, לפרוח עם הטבע ולהתרחק מהמצב הקשה שבו היא שרויה. 

הכרתי טיפותיו של הגשם
נקוות בתוכי, יורדות מתחתי
והרוח קרה ונואשת
הקפיאה אותי, הכבידה עלי

בבית השני הדוברת מתארת תהליך של התבססות במצבה. ה"הכרה בטיפותיו של הגשם" ה'נקוות בתוכה ו'יורדות מתחתיה' מסמנת אולי אפשרות של צמיחה והיחלצות מהסבך שבו היא שרויה. אולם במקביל, "הרוח קרה ונואשת" מקפיאה את הדוברת ומכבידה עליה – סימן למצבי הרוח המשתנים הפוקדים אותה. 

ולרגע יכולתי לנגוע
בקצה הכאב האפור
ורציתי לעלות גבוה
לראות את האור
לראות את האור

הפזמון השני שונה מן הראשון בכך שתחושת הקהות וחוסר היכולת של הדוברת לחוש נבקעת. הדוברת יכולה לגעת לרגע "בקצה הכאב האפור" – כאב עמום ולא חד המצוי ב'תחום האפור'. היכולת לגעת ב"קצה הכאב"עשויה להיתפס כדבר שלילי אולם עבור הדוברת מדובר בשינוי חיובי, בבחינת הוכחה לכך שהיא עדיין לא איבדה כליל את היכולת להרגיש. לכן רוצה הדוברת "לעלות גבוה ולראות את האור". 

אומרים השמים כחולים מעלינו
מלאים באורות
אולי יום אחד אוכל גם אני לראות
לראות…

השורה "אומרים שהשמים כחולים מעלינו" מבהירה שהדוברת עצמה כלל איננה רואה את השמים; עולמה כה חשוך שהיא ניזונה מדברים של אחרים (המסוגלים לראות ש"השמים כחולים" ו"מלאים באורות"), והיא מקווה שיבוא יום וגם היא תוכל לראות את האורות הללו. מהם אותם אורות? איננו יודעים. 

ונפלתי לארץ, בשקט
עצמתי עיני, אטמתי ליבי
והרגשתי איך אני מתפרקת
מכל כאבי, מכל בדידותי

הבית השלישי מביא את סיפורה של הדוברת אל מיצויו – היא נופלת לארץ כמעיין עץ שמיצה את מחזור חייו והתייבש ברוח הקרה. נפילתה השקטה, כמו עץ בלב החורש, מבהירה שהמעגל הושלם; לאחר שנלכדה בלב החורש כשרגליה שקועות באדמה, הדוברת נופלת על פני הארץ, עוצמת את עיניה ואוטמת את ליבה. התחושה שהיא מתפרקת מ'כל כאביה' ומ'כל בדידותה' היא תחושה של חידלון סופי – שחרור מהסבל האנושי המסמל את הקיום עצמו. 

ולרגע יכולתי לברוח
כנוצה על כנפה של ציפור
והצלחתי לעלות גבוה
לראות את האור
לראות את האור

בפזמון האחרון מצליחה הדוברת לברוח לרגע מהמצב בו היא שרויה; כמו "נוצה על כנפה של ציפור" היא מצליחה "לעלות גבוה" ו"לראות את האור". הדוברת רואה עצמה כחלק מגוף גדול יותר, שמוליך אותה הלאה ונושא אותה אל מעלה; רק כך, בזכות אותה ציפור שעל כנפה היא נישאת, היא מצליחה לבסוף "לעלות גבוה"ו"לראות את האור" – אור המסמל שחרור, אור המסמל חופש.
הלחן של השיר מתאפיין בניגוד שבין הבית לפזמון; בעוד שבתי השיר מולחנים באופן נוגה, הלחן של הפזמונים טומן בחובו התרוממות מלודית, מה שהופך את ההאזנה לשיר לחוויה המטלטלת את המאזין בין רגעים של חוויות קשות וחשוכות לבין רגעים של אור ותקווה. ההפקה של השיר משרה עליו אווירה אפלה ובה בעת גם נוגה, 'חלומית' ו'מלאכית' – אווירה המשרתת היטב את קולה הילדותי-משהו של אפרת גוש.

השיר "לראות את האור" הופיע לראשונה במסגרת אלבומה השני של אפרת גוש – "הסליחה ואני", שיצא לאור בשנת 2007. הוא נשלח לתחנות הרדיו כאחד ה'סינגלים' של האלבום ('סינגל' הוא שיר המופץ לתחנות הרדיו במטרה לקדם את מכירותיו של האלבום שבמסגרתו הוא יוצא לאור), ומרגע שיצא לאור, קנה השיר אחיזה בקרב שדרנים ועורכים מוזיקליים רבים, שנמשכו אל האווירה האפלולית והנוגה שלו ושידרו אותו בעיקר בהקשרים של מוות ושכול – בימי זיכרון, לאחר פיגועי טרור וכדומה.

השיר דורג במקום ה-13 בשני מצעדי הפזמונים העבריים השנתיים שנערכו בשנת 2007 – הן במצעד של "רשת ג' " והן במצעד של "גלגלצ".

עומר אדם ואפרת גוש מבצעים את השיר כדואט, בביצוע המשלב אלמנטים מזרחיים וקצב ים-תיכוני: