רואים רחוק רואים שקוף

במיתולוגיה היוונית נידון סיזיפוס לגיהינום בשל הלשנה על זאוס מלך האלים. בגיהנום ממתין לו עונש מיוחד – עליו לגלגל מדי יום סלע גדול במעלה ההר עד הפסגה, אך בכל פעם שמתקרב סיזיפוס אל קצה ההר, מתגלגל הסלע לתחתית ההר, וסיזיפוס נאלץ לעבור את כל התהליך מחדש.

מכאן נגזר הביטוי 'עבודה סיזיפית', כלומר עבודה שאין בה תועלת של ממש. הסופר והפילוסוף היהודי-צרפתי, יליד אלג'יריה, אלבר קאמי, השתמש בסיפור של סיזיפוס במסה שכתב על משמעות החיים שנקראה 'המיתוס של סיזיפוס'. בין היתר עוסקת המסה בחיפוש אחר משמעות בחיי האדם וברצון להבהיר מדוע בני האדם שואפים אל המחר, אם המחר רק מקרב אותם עוד יום אל מותם.

מאחר שאין עדיין בני אדם שיכולים לעוף, אנו יכולים לשער בסבירות רבה שמדובר בדימוי, אך הדימוי הזה מעניין בהקשר לחציו השני של הבית, שבו מתאר הדובר את המקום שאליו הגיע או מחפש להגיע, אותו אדם במצוקה – "מקום שבו, אולי כמו הר נבו, רואים רחוק רואים שקוף".

הר נבו הוא המקום שאליו עולה משה רבנו בשלהי חייו. משה, דמות המנהיג ההיסטורי של בני ישראל, האיש שמוציאם ממצרים ומוביל אותם בכל שלבי הולדת האומה – מתן תורה, חטא העגל, ושנות המדבר, אך אינו משלים את מסעו בכניסה אל הארץ המובטחת. משה עולה על הר נבו, הר בעבר הירדן המזרחי הצופה אל הארץ המובטחת, הוא מביט מההר אל הארץ המובטחת וחוזה בה בעיניו, אך יודע שהוא לא ייכנס אליה.

כך מתבהר שם השיר – 'רואים רחוק רואים שקוף'. כמו משה בהר נבו, המקום שאליו מגיע אותו אדם שעולמו הצר עליו את חייו, הוא מקום שבו ניתן 'לראות רחוק', אך הראייה 'שקופה', אינה יכולה להיאחז בדבר. זו ראייה של הדבר שאתה מתאווה אליו יותר מהכול, רואה אותו בעיניים כלות, אבל בו לא תוכל לגעת. 

בן אדם כעץ שתול על מים
שורש מבקש
בן אדם כסנה מול השמים
בו בוערת אש.

הפזמון של השיר, ממשיך לשאוב דימויים ושפה מעולם המקרא – הפזמון מצטט מספר ירמיהו יז ח: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו". זה דימוי מוזר, שכן האדם שנאלץ לצאת לנדודים, שרק לפני רגע דימה את עצמו לציפור מעופפת, שמגיע קרוב כל כך אך עדיין נגזר עליו להיות מעבר לנהר הארץ המובטחת, מדמיין את שאיפת חייו או מסעו להיות "כעץ שתול על מים", המקום שבו השפע זורם ואינסופי. אך בניגוד לפסוק, שם משלח העץ את שורשיו על פני יובלי המים, כאן האדם השתול על פני המים עדיין 'מבקש שורש', בבחינת גם כשהאידיאל המושלם נמצא, עדיין הרעב למשהו יותר עמוק, יותר גדול, אמת מוחלטת, מכריח את האדם להמשיך ולבקש.

בשורות הבאות אנו נלקחים מעולם המים אל עולם האש. כאן מדומה האדם ל"סנה (בוער) מול השמים", סנה ש"בו בוערת אש". הדימוי הזה מתכתב ישירות עם תחילת סיפורו של משה. הרגע שבו אלוהים נגלה אליו במדבר בדמות סנה בוער. איזו אש בוערת באדם בשיר? האש להגיע, האש לשנות, האש המאכלת? כמו הסנה מהסיפור של משה שבוער ואינו כלה, כך תמונת האדם כסנה בוער מול השמים, בעירה שאינה נגמרת ואינה מכלה את האדם. נוצר כאן דימוי חזק של כיסופים דתיים, תמונה אפוקליפטית הישר מלב המדבר (שתיכף יגיע). 

אז דרכי אבדה
חיי היו חידה
צמא כמו הלך במדבר
אל מילת אמת
שכוח בה לתת
לשאת פנים אל המחר.

בבית השני אנו מוטלים אל החלק הקשה של המסע בקפיצת הדרך. הפרטים החסרים על כיצד התנהל המסע עד כה אינם רלוונטיים, המסע הוא אותו מסע, אך דרכו של האדם אבדה, חייו הפכו לחידה בעבורו, הוא "צמא כמו הלך במדבר". מה הוא מחפש, מים? לא, אותו נווד ללא דרך, אבוד בעולם, מחפש אחר "מילת אמת", שרק היא יכולה לתת לו את הכוח להתמודד עם המחר.
האם אותה מילת אמת היא המשמעות של החיפוש? האם אותה מילת אמת היא הדבר שיקל על הסבל והקושי הכרוכים במסע ובחיי האדם? האם אותה המילה תשקיט ותרגיע את האש הבוערת בקרבו?

מבחינה מוזיקלית הפזמונים מפענחים את חוויית המסע. הדואליות של הפזמון מונכחת דרך השירה של קראוס והקולות הגבוהים של אילן וירצברג. בעוד שקולו הנמוך של קראוס פוסע במשעולי הארץ הקשה, קולו של וירצברג מלווה אותו כעד מלאכי שרת ממרום העוקבים אחריו ברוך וחסד. 

בערה בי אש
יצאתי לבקש
ימים סערתי כסופה
שבתי אל ביתי
למצוא שאת איתי
עד בוא הדרך אל סופה.

הבית האחרון בשיר מהווה מעין תקציר של כל מה שקרה לפני כן. "בערה בי אש" – זו אש אי הנחת, לצאת החוצה להמשיך ולחפש, לצאת ולבקש. אך בדרך האש לא נרגעת – "ימים סערתי כסופה", הסופה והסערה מגבירות את האש, מדובר ככל הנראה בסערה חיצונית המדגישה את הפנימית.

סוף השיר חותם את המסע – "שבתי אל ביתי" מהמסע, השיבה אל הבית היא השיבה מהדרך, היא סוף המסע. ושם בבית מצפה ההפתעה הגדולה. רק בשיבה הביתה מוצא הדובר שסיבת מסעו, מהות החיפוש, המטרה – נמצאה. היא איתו, ולמעשה יכול בהחלט להיות שהייתה עמו כל הזמן, אבל המסע החוצה הוא זה שגרם לה להופיע. מדובר במציאה משמעותית, מציאה "עד בוא הדרך אל סופה".

האם זו ההבנה, שיש דברים שלעולם לא יימצאו? שיש אנשים, כמו משה, שמגיעים עד הר נבו, מקום ששם ניתן אמנם לראות למרחוק, אך 'לראות שקוף'?

השיר 'רואים רחוק רואים שקוף' יצא לראשונה כתקליטון סינגל לרדיו בשנת 1983. את התקליטון הקליט והפיק אילן וירצברג, שגם כתב את העיבוד המוזיקלי לשיר. על פי העיבוד המקורי של השיר, זמרת ליווי הייתה אמורה להשתתף בהקלטת השיר ולשיר את הקולות הגבוהים. ואולם, ביום שבו הוקלט השיר בוששה הזמרת להגיע לאולפן, ולכן וירצברג שר את הקולות הגבוהים בעצמו. במצעד השנתי של רשת ג' שנערך באותה שנה הגיע השיר למקום ה-31.

השיר הופיע לראשונה באלבומו הבא של קראוס – 'אחרי עשרים שנה', שראה אור בשנת 1987. האלבום הורכב ברובו משירים של יענק'לה רוטבליט, בהם 'אם' ושיר הנושא 'אחרי עשרים שנה', ולאלבום צורף גם הסינגל 'רואים רחוק רואים שקוף'.

על אף ששירי האלבום הושמעו רבות ברדיו, האלבום עצמו לא זכה להצלחה מסחרית. עם זאת, במשך השנים הפכו חלק משירי האלבום לקלאסיקות ישראליות, ובהם גם השיר 'רואים רחוק רואים שקוף'. השיר זכה לביצועים רבים והתקבל כשיר עם המושר בערבי שירה בציבור ומבוצע על ידי מקהלות והרכבים ווקאליים שונים. בשנת 2010, לרגל יום הולדתו ה-75 של שמוליק קראוס, נערך ברשת ג' מצעד של כל שיריו, והשיר 'רואים רחוק רואים שקוף' הגיע למקום השלישי.

מאיר בנאי מעניק לשיר גוון של שיר כיסופים דתי בביצוע המחבר בין הפיוט 'ידידי השכחת' לבין השיר. במקור הוקלט הביצוע של מאיר בנאי (בעיבודו של יונתן בר גיורא) כשיר קצר המיועד לשמש כשיר הפתיחה של הסדרה "מעורב ירושלמי" (ביצוע עם מוזיקה אלקטרונית בלבד). בעקבות הצלחת הסדרה והשיר, הקליטו בנאי ובר גיורא את הקטע במלואו עם להקה, הוסיפו אותו לקראת סוף השיר, וכך הוא יצא כסינגל (קליפ שנערך על ידי מור רבוח במסגרת החוג לקולונע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב):

הזמר והיוצר עמירן דביר מארח את "צמד רעים" לביצוע משותף של השיר: