שלל שרב

בשנת 1986 פנה יהודה עדר אל מאיר אריאל והציע לו לכתוב מילים ללחן של יהודה פוליקר, שיועד לביצוע על ידי הזמר גידי גוב במסגרת אלבום חדש שגוב מתעתד להוציא. על פי השמועה, כדי לגלגל את המילים, אריאל שר את הלחן כולו ב"שה לה לה לה", וכך, מתוך הדמיון הצלילי עלה במוחו הדימוי שנתן לשיר את שמו: שלל שרב. אף על פי שהצירוף לא מופיע בשיר כלל, ייתכן שהדימוי הפואטי העניק לשיר מסגרת והקשר שמתוכם נכתב השיר כולו.

בכמה תמונות ובשפה עשירה יצר אריאל שיר מורכב וחידתי. ההצלחה העצומה של השיר בביצועו של גידי גוב הובילה למגוון פרשנויות שניסו לתת מענה לשאלה – במה השיר עוסק בדיוק? האם השיר עוסק בנסיבות הרצח האכזרי והמסתורי שהסעיר את המדינה באותן שנים, של הילדה נאווה אלימלך ז"ל מבת ים? האם השיר מתאר מקרה אונס של אישה? האם השיר מתאר אישה המגיעה לפורקן מיני? ואולי, בקריאה פרשנית מרחיקה לכת, מדובר בעצם בתיאור מדינת ישראל והשינוי הטופוגרפי שחל בה לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש הגדה המערבית (קרי יהודה ושומרון)? בראיונות נדרש אריאל לא פעם לעניין, אך הוא סירב לומר במה השיר עוסק.

דווקא בשנת 1999, למעלה מעשור אחרי כתיבת השיר, בהופעתו האחרונה במועדון "בארבי" בתל אביב, ביצע מאיר אריאל את "שלל שרב" בביצוע ייחודי במקצב מרקיד וקופצני. ביצוע שהדגיש את האלמנט היווני בלחן שכתב פוליקר. באמצע השיר פצח מאיר אריאל במונולוג חידתי, משהו שכמו בא להבהיר במה השיר עוסק, ואמר, "זה שיר על תשוקת הסוף. אהבת הסוף. זה שיר על 'מותק החושך' ". האמירה הזו של אריאל לא הצליחה להסיר את מעטה החידתיות שנקשר סביב השיר האניגמטי, ואת הביצוע לשיר חתם אריאל בציטוט שירו הידוע של לאונרד כהן "רקדי אותי עד סוף האהבה". מעבר למקצב המשותף, הבחירה לקשור את שני השירים מסקרנת במיוחד שכן גם שירו של כהן נתפס במבט ראשון כשיר שלכאורה עוסק ברומנטיקה, וזוגות רבים ברחבי העולם בחרו להתחתן לצליליו, אך מבט מעמיק בשיר מגלה רבדים עמוקים ודימויים אפלים. לימים סיפר כהן שהשיר נכתב לאחר סיור במחנות ההשמדה בפולין.

כך או כך, אין ספק שההצלחה העצומה של השיר משכה אליו תשומת לב רבה, והמילים המסתוריות שלו הותירו כר פרשנות נרחב למאזינים ולמבקרים.

והיא נרדמת בהקיץ
עם הגב לים עם הראש לשם
ולא אכפת שכבר יבוא
כך עליה יעבור עם הגב לים
עם הראש לשם.

הפזמון מציג את האישה כ"נרדמת בהקיץ". כלומר, האישה אינה ערה לחלוטין, וגם כשהיא נתונה לכאורה במצב תודעתי שמבחין במציאות, היא נרדמת "עם הגב לים" ו"עם הראש לשם". המילים "עם הגב לים"מתארות בצורה חזקה את חוסר מוצא וחוסר אונים שבו נתונה האישה; ברור לנו שהגב שלה פונה לים כיוון שאין לה אפשרות להמשיך הלאה ולהיכנס לתוכו. אך מהו אותו "שם" שאליו ראשה של האישה פונה? הדובר אינו מבהיר זאת אולם האמירה "ולא אכפת שכבר יבוא / כך עליה יעבור עם הגב לים / עם הראש לשם"שמופיעה בשורות הבאות מעידה שמדובר במשהו עוצמתי שעומד בפתח ועליה לעבור – משהו עוצמתי עד כדי כך שהיא מנתקת את הווייתה מהמציאות הקונקרטית ומבקשת מפלט בשינה ובחלום. 

אור החשמל מדגדג
ואת החושך זה מענג
ואנשים יוצאים לחפש
מקרה שיקרה
אם אפשר במקרה.

הבית הרביעי מתחיל בתיאור כמו אלתרמני של האור העירוני, אך הדימוי היפהפה של אריאל שמחבר בין החשמל לבין האור, מעיד שמדובר באור מסוג אחר; זה איננו אור השמש אלא "אור החשמל המדגדג" הפועל בדרך כלל בחושך – אור שהוא בעצם מעשה ידי אדם. והיחסים שאריאל מצייר הם מורכבים ביותר. האור"מדגדג" – כלומר מעורר תחושות של גירוי חושי מעצם הימצאותו – ואת החושך הדגדוג הזה מענג. אך ההאנשה של החושך אינה בגדר דימוי יפה בלבד; היא מתארת את תחושת בני האדם שהחושך הוא ארץ ההזדמנויות להרפתקאות. לא מדובר בשעות העבודה אלא בשעות למעשים שמשמשים למילוי המאוויים והרצונות של האדם.

הרצון ל"מקרה שיקרה / אם אפשר במקרה", הוא הצורך בהרפתקה מזדמנת – הרפתקה שבה ההזדמנות נקרית בדרכו של אדם ולכן אין בה משהו מתוכנן היטב. החושך המדוגדג הוא כארץ הרפתקאות של מקריות ואפלה המוארות באור חשמלי, ועצם השימוש בחשמל מרמז שמדובר במשהו יצרי. 

שני ציירים על הבר
עוד לא מאמינים שנגמר
ושביס הרקדנית מרחף
על בטן גליה ולא במקרה.

שני הציירים מהבית השני עזבו את מקומם על החוף ועברו אל הבר, ונאמר עליהם שהם "עוד לא מאמינים שנגמר". מהו אותו הדבר שנגמר? אין לנו מושג. כשאנחנו כבר בתוך הבר, המספר עובר לתיאור רקדנית המשתמשת בשביס כאביזר ריקודים חושני ה"מרחף על בטן גליה". התמונה הזו מרמזת מצד אחד לרקדנית בטן, שבעיניים אוריינטליסטיות נתפסת כאמנית פיתוי, ומן הצד השני, השימוש הבלתי שגרתי המתאר את צעיף הרקדנית כשביס, מרמז אולי לריקוד שבעת הצעיפים החושני של הנסיכה שלומית, שרקדה את ריקוד הפיתוי לפני אביה החורג המלך הורדוס אנטיפס כדי שזה יביא לה את ראשו הכרות של יוחנן המטביל (שהיה אויב של אמה של שלומית – הנסיכה הרודיאס). התמונה הזו, שהונצחה במחזה "סָלוֹמֶה" (שלומית) של אוסקר ויילד ובאופרה "סָלוֹמֶה" של ריכרד שטראוס (המבוססת על המחזה של ויילד), מעלה על הדעת אישה המפתה גברים באמצעות מיניותה כדי להשיג את רצונותיה. הסיום של הבית – "ולא במקרה" מעיד שיש משהו מכוון בכל המראה הזה. 

ובשדרות הרעד עובר גובר
בחצרות הפחד נובר צובר
פתאום היא מתרגשת נורא
סף מאורע זה יקרה זה קרה.

הבית הזה הוביל רבים לקשור את השיר עם תיאור של מקרה אונס שכן הרעד בשדרות (ה"עובר וגובר") והפחד בחצרות (ה"נובר וצובר") מעידים על דבר כלשהו שקורה בין האזורים הראשיים המוארים (השדרות) לבין האזורים חשוכים יותר (החצרות). התיאור בסוף הבית מבלבל בכוונה את הזמנים שבהם מתרחש הדבר: 'סף המאורע' (כלומר רגע לפני שאירוע משמעותי יתרחש), "זה יקרה" (במובן הדטרמיניסטי) ו"זה קרה"(בלשון עבר). כלומר האירוע עצמו לא נוכח בתיאור, אלא נוכח בהיעדרו המורגש עד מאוד. 

העיר נפתחת לפניו
עם הגב לים עם הראש לשם
לא נלחמת לעצור
לא אכפת לה כבר לגמור
עם הגב לים עם הראש לשם.

המעבר מהבית לפזמון מגלם בתוכו שינוי בלחן; לעומת הבתים, שמולחנים בסולם מינורי ונשמעים קודרים ומסתוריים, הפזמונים מולחנים בסולם מז'ורי גדול ומאוורר. הפזמון מולחן בהתאם למילים והתחושה היא של יציאה מהרחוב הצפוף והצר אל החוף הרחב והפתוח. הדימוי של העיר ה"נפתחת לפניו" מצייר תמונה ארוטית והמשך הבית רווי בתיאורים הרומזים ליחסי מין, כגון המילים "לא נלחמת לעצור" והמילה "לגמור" (המשמשת לתיאור אורגזמה). אך בו בזמן, המילים עצמן נטענות במשמעות אחרת: הגמירה כמשמעות של סוף והאמירה שהאישה "לא נלחמת" על מנת לעצור את הסוף הממשמש ובא. 

והיא נפתחת לפניו
עם הגב לים עם הראש לשם
יאהבוה ציירים
יציירוה שיכורים
עם הגב לים עם הראש לשם.

החזרה השנייה על הפזמון מהדהדת את הפזמון הראשון, אך הפעם הסיטואציה היא שהנמענת "נפתחת לפניו", לא העיר. המתח מגיע לשיאו, והשיר ננעל בשתי שורות שיא שבהן הנמענת מתוארת כמי שנאהבת על ידי הציירים ומצוירת על ידי השיכורים. אנו יודעים שהציירים הם גם אלו שעברו אל הבר ויכול מאוד להיות שבסיום השיר אותם ציירים על הבר הם השיכורים שמציירים אותה באותה סיטואציה משונה – "עם הגב לים"ו"עם הראש לשם". 

תם השרב הגדול…

השיר נחתם כבסיום של צורה מעגלית, השורה האחרונה בשיר חוזרת לתחילתו – "תם השרב הגדול".

השיר "שלל שרב" נכלל באלבום "דרך ארץ" שהוציא גידי גוב בשנת 1987. גוב ביקש לשנות את הסגנון המוזיקלי של שני אלבומיו הראשונים, "תקליט ראשון" ו-"40:06" (שהופקו בידי יוני רכטר והיו בסגנון של ג'אז-רוק מתוחכם), וכאשר יצא "דרך ארץ" הקהל אכן הופתע מהצליל של האלבום. המפיק לואי להב רקח צליל רוק חזק ומרשים, והשירה של גוב נשמעה חזקה (ולעתים אף תוארה כצרודה ומחוספסת). רוב השירים הולחנו בידי יהודה פוליקר, והטקסטים נכתבו בין השאר בידי מאיר אריאל, צרויה להב, ומאיר ויזלטיר. השירים עצמם היו בעלי אופי אפל ועסקו במות ילדים, שכול, פדופיליה, בגידות ויחסי מין. מבין השירים הבולטים באלבום ניתן לציין את "פרח" ו"יורם", אך מעל כולם בלט "שלל שרב" שאף זכה במקום הראשון במצעד הפזמונים העברי השנתי של גלי צה"ל באותה שנה.

עם השנים הפך "שלל שרב" לאחד משיריו הידועים ביותר של גוב – עם שלל ביצועים מחודשים של אחרים, ובשנת 2010 הגיע השיר אל המקום השני במצעד "500 השירים הגדולים ביותר במוזיקה הישראלית" שנערך על ידי העיתון "ידיעות אחרונות" (מצעד שאת שיריו דירגו בכירי המבקרים של המוזיקה הישראלית באותה תקופה).

ביצוע של מאיר אריאל באחת מהופעותיו האחרונות לפני מותו ב-1999. אריאל מבצע את השיר בהדגשה על הגוון היווני בלחן של פוליקר:

ביצוע משותף של גידי גוב ויהודה פוליקר מ-1995, במסגרת העונה השלישית של תוכנית הלילה "לילה גוב":

ביצוע של נינט טייב מ-2009, במסגרת "שרים מאיר אריאל" לציון עשור למותו של אריאל. טייב מדגישה את הצד הנסער המובא מנקודת המבט של הנמענת:

ביצוע של רונה קינן מ-2008, במסגרת המופע "שרים מאיר אריאל" לציון תשע שנים למותו של אריאל:

"סודם של שני ציירים ושביס רקדנית" – רן סימן-טוב מפרש את השיר כאמירה פוליטית על השינויים שחלו בישראל לאחר מלחמת ששת הימים וטוען שמדינת ישראל היא זו שעומדת "עם הגב לים" ומפנה את הראש ל"שם", כלומר אל עבר שטחי הגדה המערבית.