טקס: ילדות בתקופת השואה (כיתות א-ד)

אם אתם מעוניינים לציין את המועד עם תלמידיכם למרות המרחק, תוכלו לקיים טקס וירטואלי.

כמה פרטים טכניים

• זמן הטקס ייקבע בהתאם לשעת הצפירה.
• הטקס יתקיים באמצעות zoom. להדרכה על השימוש ב-zoom היכנסו לפורטל משרד החינוך.
• הטקס יתקיים במסגרת כיתתית ולא שכבתית/בית ספרית.
• בקשו מהתלמידים ללבוש חולצה לבנה לטקס.
• הפגישה תתחיל כ-15 דקות לפני מועד הצפירה, כך שיהיה מספיק זמן לפתרון בעיות טכניות ולהסברים.

מהלך הטקס

• פתחו את הפגישה באמירה שהיה חשוב לכם לציין את היום הזה ביחד למרות המרחק, וספרו מה צפוי לקרות: בתחילה נעמוד בצפירה ביחד, לאחר מכן…
• אם נשאר זמן – השמיעו שיר שבחרתם מבעוד מועד.
  הצעה לשירים: הליכה לקיסריה | ילדות נשכחת | אמא
• העבירו את כל התלמידים למצב Mute לפני הצפירה. כשנשמעת הצפירה עמדו דום (כוונו מראש את המצלמה כך שייראו אתכם גם בתנוחת עמידה). אל תאמרו דבר – הילדים בוודאי יעמדו בעקבותיכם, שהרי גם בבית כולם עומדים דום. גם אם ילד לא עמד, אל תעירו. כבדו את הרגע.
• לאחר הצפירה, ודאו שהתלמידים חזרו לשבת מול המסך והתחילו בהקראת קטעים. לכיתות ג-ד, יוקראו שני קטעים על ידי ילדים שקיבלו מראש קטע קריאה להתאמן עליו. לכיתות א-ב המורה תקריא קטע אחד מתוך שניים. מומלץ להציג את הקטעים על גבי המסך באמצעות Share:ילד/ה ראשונ/ה:

  אורי אורלב, שהוסתר ביחד עם אחיו בחדר סגור בגטו ורשה, מספר כיצד הדמיון עזר לו להתמודד עם מציאות החיים הקשה בגטו:

  יום אחד המצאתי לעצמי סיפור שהמלחמה, השואה, כל זה לא מתרחש באמת. זה רק חלום שאני חולם. אני בנו של קיסר סין ואבי הקיסר ציווה להעמיד את מיטתי על במה גדולה והושיב סביבי 20 […] חכמים…אבי ציווה עליהם להרדים אותי ולגרום שאחלום את החלום הזה כדי שבבוא היום, כאשר אירש את כיסאו של אבי, אדע כמה רעות המלחמות, מהם הרעב והיתמות, ולא אעשה מלחמות. לסיפור הזה היה ביקוש גדול אצל אחי. כל פעם שקרה משהו, כשנוצר מצב מאיים ומפחיד והיינו נתונים לסכנה מיידית, היה אחי משדל אותי לספר לו את הסיפור…
  (מתוך: אורי אורלב, משחק החול, 1996. © כל הזכויות שמורות להוצאת כתר)

  ילד/ה שני/ה:

  מזל שיש דמיון, ומזל שיש זכרונות מהימים שלפני השואה שעוזרים להתמודד, כמו הזיכרונות של הנער יורק:

  רק זכרונות ילדות עוזרים לי להחזיק מעמד… […] משכיבים אותי במיטה וקוראים לרופא. אבא מקדים לשוב מהעבודה. אני שוכב במיטה, לובש פיג'מה חדשה. נותנים הוראה להכין את המאכלים האהובים עלי. אמא יושבת לידי, מספרת סיפורים, מראה לי תמונות מתוך האלבום. שרה לי. כשאמא שרה – כל השומע אותה נישא לעולמות אחרים. היא שרה על נסיכה של אגדה שגרה בארמון בדולח על הר זכוכית. אמא גם אוהבת לשיר שיר רציני, על מאנקה, נערה פשוטה שעוזבת את הבחור שאוהב אותה והולכת אחרי גביר עשיר. לבסוף, כשאני עייף ומתנמנם, שרה אמא שיר ערש האהוב כל כך על כולנו.
  (מתוך: מרים עקביא, נעורים בשלכת, 1975. © כל הזכויות שמורות להוצאת יד ושם)

• נאמר לילדים שאנחנו חיים בתקופה אחרת, שבה יש לנו מדינה משלנו.
• נסיים בשיר אופטימי ומלא תקווה לעולם טוב יותר.
  לפניכם הצעות לשירים:
  רציתי שתדע | הלוואי | דמיין
• נסיים בהשמעת התקווה – התלמידים והמורה ישירו ביחד.
• ניפרד מהילדים.