אורי צבי גרינברג
שירתו היא תוצר של האימה, המאבק והסבל של תקופתו, ובכלל זה השואה. נתן ביטוי ייחודי לעולמו של האדם הסובל והנאבק גם בתוכן שירתו וגם במאפייניה הצורניים. זכה בין השאר בפרס ביאליק ובפרס ישראל לשירה.
המשורר אורי צבי גרינברג – אצ"ג (1896 – 1981) נולד בעיירה בגליציה למשפחה חסידית וגדל בעיר לבוב שבפולין (אז – באימפריה האוסטרו-הונגרית, כיום – באוקראינה), שם קיבל חינוך תורני מסורתי. במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא האוסטרו-הונגרי, אך לקראת סוף המלחמה ערק מן הצבא וחזר ללבוב, שם היה עד לפרעות הפולנים ביהודים.
בשנת תרפ"א – 1921 ערך את כתב העת הספרותי "אלבטרוס" שיצא לאור ביידיש בוורשה, אך כתב העת נסגר בהוראת שלטונות פולין, וגרינברג נאלץ לברוח לברלין, משם עלה ארצה בשנת תרפ"ד – 1923. 1 בארץ הזדהה תחילה עם החלוצים והציונות הסוציאליסטית ופרסם שירים ומאמרים בעיתון "דבר" וכן בביטאון "הפועל הצעיר".2 ואולם כעבור כמה שנים, בעקבות מאורעות תרפ"ט – 1929, 3 שינה את עמדתו והצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי.4
אורי צבי גרינברג יצא פעמיים לפולין בשליחות התנועה, ובקושי הצליח להימלט ממנה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. הוריו ובני משפחתו שנותרו בפולין נספו בשואה. עם קום המדינה נבחר אצ"ג לחבר כנסת מטעם מפלגת החירות, ולאחר מלחמת ששת הימים הצטרף לתנועה למען ארץ ישראל השלמה, ולהשקפתו זו נתן ביטוי בטור שִׁירִי בעיתון "מעריב" – "על דעת הזמן והמקום". על שירתו זכה לפרסים רבים, ובהם פרס ביאליק ופרס ישראל לשירה (תשי"ז – 1957). אורי צבי גרינברג נפטר בגיל 85 (תשמ"א – 1981) בביתו ברמת גן, ונקבר בהר הזיתים בירושלים. הוא השאיר אחריו אישה, המשוררת עליזה טור-מלכא, וחמישה ילדים.
את שיריו הראשונים החל אצ"ג לפרסם בגיל 16 – ביידיש ובעברית – בכתבי עת שונים, ובהם "השילוח". שיריו ביידיש ראו אור בספרי שירה שהתפרסמו בשנים שקדמו לעלייתו ארצה, אך ספרי שירתו בעברית יצאו לאור רק בארץ, לאחר עלייתו.5 לצד ספריו הרבים פרסם אורי צבי גרינברג שירים במוספי התרבות של העיתונות העברית, ובהם "הארץ" ו"מעריב".
לתפיסתו של אצ"ג, היה לשירתו – ולספרות בכלל – תפקיד בחשיפת "עולמו החווייתי של האדם הסובל והנאבק", ולא בתיאור המציאות כמו שהיא. יתר על כן, כדי למלא את תפקידו חייב המשורר לוותר על נאמנות למציאות. מבחינתו הייתה השירה "ייעוד והכרח, חובה ומשימה שאין להשתמט ממנה."6
הוא כתב על הגורל האנושי ועל המוות ("אנקריאון על קוטב העיצבון", תרפ"ח – 1928), על גורלם הלאומי של היהודים בארץ ישראל הנתונים לשלטון הבריטי ("ספר הקטרוג והאמונה", תרצ"ז – 1937), ועל גורלם ומותם של היהודים בידי הגויים הערלים ("רחובות הנהר", תשי"א – 1951): הגויים ב"רחובות הנהר" הם ערלים "בגופם, בלבם ובנשמתם".
לפי אורי צבי גרינברג, העולם שלאחר השואה הוא עולם של קצוות: יהודים – וגויים, נימולים – וערלים, נרצחים – ורוצחים, וביניהם – תהום שאי אפשר לגשר עליה. שירתו היא תוצר של שנות האימה של שתי מלחמות העולם ושל השואה, וכן של גזירות הספר הלבן והמאבק של ערביי הארץ ביישוב היהודי.
כל אלו באים לידי ביטוי בתוכני שירתו: סבל ויגון, מוות ומאבק, אווירה קודרת ופסימית – ובמאפיינים הצורניים של שירתו: שבירת הכללים והמוסכמות של מבנה השיר, שינויים תדירים באורך שורות השיר, חריזה חופשית או העדר חריזה כלל, ויתור על מקצב ומשקל לצד עושר לשוני ושפה ציורית. שירתו של אורי צבי גרינברג תובענית וחסרת פשרות, והיא דורשת את שינוי המציאות הממשית לפי המציאות הפיקטיבית, האמנותית. בשל כך לא הצליחה שירתו להשפיע על הרבים "במידה הראויה לפי שיעור קומתו של היוצר".7
במשך שנים סירב אצ"ג לפרסם מהדורות חדשות של שיריו, ורק לאחר מותו יצאה לאור מהדורה שלמה של כל שיריו וכתביו.8 על אורי צבי גרינברג, תולדותיו ויצירתו, ובכלל זה מצגת תמונות ושירים מפרי עטו – באתר בית מורשת אצ"ג.