ויכוח טורטוסה

ויכוח שהתקיים בטורטוסה שבספרד ביוזמת הכנסייה (1413 – 1414). על נציגי היהודים נאסר להציג טענות אלא רק לענות על האשמות הנוצרים. הוויכוח גרר גזירות דת והמרות, והביא לכתיבת "ספר העיקרים".

< 1 דקות

ויכוח טורטוסה1 (1413 – 1414) היה ויכוח ממושך, קשה ומייגע, שהחל כבר בשנת 1412, בהכנות של הכנסייה ובהזמנת נציגי היהודים, ונפתח "במעמד חגיגי" בתחילת שנת 1413. 2 בוויכוח השתתף האפיפיור הָאָרָגוֹנִי בנדיקטוס ה-13, ואת הנוצרים ייצג מומר יהודי – יהושע הלורקי, הלא הוא ג'רונימו דה סאנקטה פידה, שנקרא בפי היהודים המגד"ף.3

נציגי קהילות היהודים בוויכוח היו ראשי הקהילות החשובות בספרד הנוצרית, ובהם ר' זרחיה הלוי, ר' אסטרוק הלוי, ר' מתתיהו היצהרי, ור' יוסף אלבו. האפיפיור ניהל את הוויכוח ושימש בו כשופט, אך הצטרף מדי פעם לטיעוני המקטרגים. עם זאת, ויכוח טורטוסה – כמו ויכוחים אחרים עם הנוצרים – לא היה ויכוח במובנו האמיתי, מאחר שנאסר על היהודים להציג טענה כלשהי נגד הדת הנוצרית, וכל תפקידם היה לענות על הטענות וההאשמות של הנוצרים נגד היהדות.

בוויכוח נדונו שני נושאים:

  1. המשיח הנוצרי – והעדויות להופעתו במדרשים ובמקורות חז"ל,
  2. ההאשמות נגד התלמוד הבבלי, שכלל לטענת הנוצרים דברי כפירה ונבלה וגידופים כלפי הנצרות.

נציגי היהודים השיבו כהלכה ואף בתקיפות לטענות הנוצרים נגד התלמוד, אך תשובותיהם גררו תגובות של כעס ואיומים מצד הנוצרים, שלא ביקשו תשובות על שאלותיהם אלא הוכחה לאשמת היהודים ושכנועם להמיר את דתם. בסופו של דבר "האימה החברתית והלחץ הכלכלי" הכריעו את הוויכוח.4

התארכותו של הוויכוח גרמה נזקים לקהילות היהודים: במהלך הוויכוח נותרו קהילות רבות ללא הנהגה רוחנית במשך זמן ממושך, ובלחץ הכנסייה היו רבים שהתנצרו. לאור ההחמרה במצבם של היהודים ועל מנת לסיים את הוויכוח הממושך והמזיק הודיעו נציגי היהודים שאין בכוונתם להגן על דברי הכפירה במקורות חז"ל.
ויכוח טורטוסה החריף את בעיית האנוסים בספרד הנוצרית: גזירות הכנסייה נגד היהודים בשנת 1415 הביאו לגל של המרות דת, ששטף רבים מנכבדי הקהילות וראשיה. היהודים יצאו מן הוויכוח בתחושת כישלון, בין השאר בעקבות חילוקי הדעות בינם לבין עצמם. וכל אלה הניעו את יוסף אלבו, מראשי היהודים בספרד ואחד מנציגיהם בוויכוח, לכתוב את ספר העיקרים. ספרים נוספים נכתבו בעקבות ויכוח טורטוסה, ובהם ספר האמונות של יוסף אבן שם טוב ואיגרת המוסר שכתב שלמה אלעמי, שחי גם הוא בספרד הנוצרית באותה תקופה.5