עלילות דם
אשמת שקר נגד יהודים, שכביכול רוצחים ילדים נוצרים ומשתמשים בדמם לצרכים דתיים. וזאת למרות האיסור החמור ביהדות גם על רצח וגם על אכילת דם. עלילות הדם בימי הביניים ובעת החדשה גרמו לפוגרומים ולפגיעות קשות ביהודים.
מבוא
עלילת דם היא האשמת שקר שבה העלילו על היהודים שהם רוצחים נוצרים, בעיקר ילדים נוצרים, ומשתמשים בדמם לצורכי חג הפסח, לאפיית מצות או לטקסים אחרים. נוצרים הפיצו את עלילות הדם, ורבים האמינו בהן – למרות האיסור החמור ביהדות גם על רצח וגם על אכילת דם.1
עלילת הדם הייתה מבוססת על אמונת הנוצרים, שהיהודים עינו את ישו וצלבו אותו, ומאז הם "צמאים לדם טהור" – בעיקר לדם של ילדים נוצרים תמימים: "שוחטי הילדים מילדי הנוצרים… דמם לשתות מתאכזרים." מאחר שעינויו ומותו של ישו קשורים לחג הפסחא הנוצרי, היו רוב עלילות הדם מתרחשות בתקופת חג הפסח. עלילות הדם הביאו לפרעות אכזריות ביהודים, בעיקר בתחומי אשכנז, וקהילות יהודיות שלמות "נחרבו כליל או נאלצו לעקור ממקומן."2
עלילות הדם באירופה הנוצרית החלו בימי הביניים (המאה ה-12), אבל ראשיתן בעת העתיקה, בתקופה ההלניסטית (ובלי קשר לחג הפסח). החל במאה ה-17 פרצו עלילות דם גם במזרח אירופה על רקע האנטישמיות הגוברת ושנאת היהודים, ובמדינות ערב בימינו היו עלילות דם חלק ממסע ההסתה נגד מדינת ישראל.
עלילות דם בעת העתיקה
עלילות הדם נגד היהודים רווחו באירופה הנוצרית בימי הביניים, אך ראשיתן קדומה יותר, בתקופת שלטון יוון ורומי. עלילות דם נגד היהודים הופיעו לראשונה במאה ה-4 לפני הספירה בכתביו של הפילוסוף היווני דמוקריטוס, שטען כי "היהודים משתחווים לראש חמור שהיה עשוי זהב" וכי אחת לשבע שנים "היו תופסים נוכרי ומקריבים אותו מתוך קריעת בשרו קרעים קרעים".3
הרקע לעלילות הדם בעת העתיקה היה בדלנותם הדתית והתרבותית של היהודים, ששמרו על אמונתם המונותיאיסטית ועל מצוות דתם. בדלנות זו לא זכתה לאהדת שלטונות רומי.4 בחוגים אינטלקטואליים ברומי היו תופעות של שנאת יהודים, שמצאה את ביטויה בכתביו של הסופר היווני אפיון (המאה ה-1 לספירה), ובעלילת הדם שפרסם נגד היהודים.
עלילת דם זו – הידועה ביותר מן העת העתיקה – תועדה בספרו של יוסף בן מתתיהו, "נגד אפיון", אך היא מיוחסת לתקופת שלטונו של אנטיוכוס אפיפנס (המאה ה-2 לפני הספירה). על פי עלילת דם זו, פעם בשנה, במועד קבוע, היו היהודים תופסים אדם יווני, מאכילים ומפטמים אותו במשך שנה שלמה, ואז הורגים אותו ומקריבים את גופו כקרבן "לפי מנהגי פולחנם" וגם אוכלים את קרביו. במהלך טקס זה היו היהודים נשבעים כביכול להמשיך ולשנוא את היוונים.5 חשוב לציין כי עלילות מסוג זה נפוצו בעולם היווני והרומי לא רק נגד יהודים – אלא גם נגד עמים אחרים, "כדי שישמשו כטריז בפני יחסי שוויון חברתיים, משפטיים ומדיניים".6
עלילות דם בימי הביניים
החל מראשית המאה ה- 12, ובמקביל למסעי הצלב,7 החלה "תופעה חדשה ביחסי הנצרות ליהדות" – תופעת העלילות, ובהן עלילות הדם.8 התופעה הטילה אימה על חיי היהודים "והשחירה משחור את דמותם" בעיני הנוצרים. עלילות הדם צמחו על רקע אמונות תפלות בקרב המאמינים הנוצרים, אך "ניזונו מהסתת נזירים וכמרים" וכן מנסיבות חיצוניות, ובהן אסונות ומלחמות, שחיפשו כתובת לזעם ולפורקן, ואלה נמצאו ביהודים9 – ובאמונת ההמון באכזריותם. עלילות הדם בימי הביניים התרחשו בעיקר במאות 12 – 16 וראשיתן בעלילת הדם בנוריץ', אנגליה (1144), שהייתה ככל הנראה הראשונה בסדרה של עשרות עלילות דם במערב אירופה ובמרכזה – באנגליה, גרמניה, צרפת, שוויץ, אוסטריה, הונגריה וספרד. בעלילות אלו הואשמו היהודים ברצח נוצרים – בעיקר ילדים נוצרים – לצורכי חג הפסח ואפיית מצות. הנוצרים האמינו שהיהודים רצחו את ישו והם צמאים מטבעם לדם טהור, ולכן הם רוצחים ילדים נוצרים תמימים וטהורים. לעלילות הדם היה גם היבט כלכלי: הילדים שנרצחו כביכול הוכרזו כקדושים, ומקום התרחשותה של עלילת הדם היה לאתר עלייה לרגל שהניב הכנסות לקופת הכנסייה.
עלילות הדם לא היו בדרך כלל יוזמה של שלטונות הכנסייה, אלא של אנשי המקום, בעידודם של נזירים וכמרים מקומיים "שפעלו בניגוד לדעת מנהיגיהם הרוחניים."12 מאחר שעלילות הדם היו עממיות במקורן והתבססו על אמונות תפלות ושנאת יהודים, גם מסקנות החקירה של שליטים והכרזותיהם של אפיפיורים, שאין כל בסיס לעלילות הדם לא הועילו, ו"רוב רובם של הנוצרים במערב לא האמין לא לחקירה, לא לקיסר ולא לאפיפיור." 13
עלילות דם בעת החדשה
עלילות הדם בימי הביניים התרכזו במערב אירופה ובמרכזה – ולא במזרח אירופה, שם אף נאסרה עלילת הדם נגד היהודים, כגון איסור עלילת דם בפולין. אך בעת החדשה, החל במאה ה-18, עבר מרכז עלילות הדם למזרח אירופה, ולאחר מכן – גם לארצות האיסלאם באימפריה העות'מנית, דוגמת עלילת דמשק. העת החדשה התאפיינה במגמות של השכלה וחילון במערב אירופה ובמרכזה, ונסיבות אלו הביאו להתמעטותן של עלילות דם על רקע דתי-נוצרי. עם זה, נעשה שימוש בעלילת דם כדי לחזק את האנטישמיות המודרנית, שהתבססה, בין השאר, על תורת הגזע ונתמכה בידי השלטונות. גרמניה הייתה למרכז האנטישמיות במאה ה-19 ושימשה דגם לחיקוי לארצות מזרח אירופה, וחיזוק לטענות של אנטישמיים רוסים שיש לנוצרים "מלחמה לחיים ולמוות" ביהודים וביהדות. בגרמניה של העת החדשה העניקו כסות מדעית כביכול לעלילות הדם: מנהגם של העברים הקדמונים להקריב קרבנות ושאיפתם של ראשי הקהילות לכפות כביכול על כל יהודי את הקשר לקהילתו באמצעות שיתופו ברצח. עלילת דם בהונגריה (בעיירה טיסה-אסלר, 1882) גררה פרץ של אנטישמיות ופרעות ביהודי פרשבורג (כיום: ברטיסלאבה, בירת סלובקיה), שלא פסקו גם אחרי זיכוים של הנאשמים בעלילה, ודוכאו רק בהתערבות הצבא. בעת החדשה בלט חלקה של רוסיה בעלילות הדם: במהלך המאה ה-19 היו פוגרומים ועלילות דם ביטויים למדיניות אנטישמית של השלטונות, שעשו שימוש בשנאת יהודים כאמצעי שליטה וכבסיס "למדיניות התקרבות בין השלטון לבין הציבור".14 שתי עלילות דם מפורסמות מן העת החדשה הן עלילת דמשק (1840) – בתקופה שבה הייתה סוריה תחת השלטון הקולוניאלי הצרפתי, ועלילת בייליס ברוסיה (1911). עלילת דמשק סימנה מפנה בתגובתם של היהודים, שהבינו את כוחה של הסולידריות היהודית הכלל עולמית והשפעתה על גורמים ליברליים במקרים של פגיעה ביהודים. וכך, בעקבות עלילת דמשק, הוקם הארגון כל ישראל חברים (כי"ח). מאז המאה ה-20, ובעקבות הקמת מדינת ישראל, היו עלילות הדם במדינות ערב – בסוריה ובמצרים, וגם באיראן – אמצעי תעמולה נגד ישראל, ובאו לידי ביטוי בספרות אנטישמית ובתכניות טלוויזיה. במדינות אלו השתמשו בדפוס העלילה המוכר מימי הביניים, בלי ההקשר הדתי הנוצרי, כחלק מן ההסתה נגד קיומה של מדינת ישראל, תוך הצגתה כמדינת צמאת דם וחשיפה כביכול של המקורות ההיסטוריים לרצחנות של היהודים.15
עלילת הדם בנוריץ'
עלילת הדם המתועדת הראשונה בימי הביניים התרחשה בעיר נוריץ' (Norwich) שבאנגליה בשנת 1144. בימי הפסחא באותה שנה נעלם נער נוצרי בשם ויליאם שעבד בביתם של יהודים, ובני משפחתו האשימו את היהודים ברציחתו.
מאחר שהילד נעלם סמוך לחג הפסח היהודי – ולחג הפסחא הנוצרי – האשימו את היהודים ברצח הילד למטרות פולחן – שחזור כביכול של צליבת ישו. בהיעדר בסיס עובדתי לא הועמד לדין אף אחד מיהודי המקום, אך העלילה המשיכה להתקיים ואף צברה תאוצה: חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1149, הגיע לנוריץ' נזיר בשם תומס מן העיר מונמאות, שהאמין כי הנער ויליאם הוא אכן קדוש (מרטיר) שנרצח בשל היותו נוצרי. להוכחת גרסתו כתב את הספר "חיי ויליאם", שבו תיאר בפרטי פרטים את הרצח.
הכנסייה לא קיבלה את עמדתו של הנזיר ולא העניקה לויליאם מעמד של קדוש, אך הסיפור התפרסם ברחבי אנגליה. ויליאם הונצח בציורים ובסיפורים על מעשי נסים שאירעו במקום הירצחו, ונוריץ' הפכה מרכז לעלייה לרגל. 45 שנה לאחר מכן, במעמד ההכתרה של המלך ריצ'ארד לב ארי (1189), הותקפה משלחת של יהודי אנגליה שהגיעה לטקס, ושנה לאחר מכן נרצחו כל יהודי נוריץ', למעט אחדים מהם שמצאו מסתור במבצר העיר.
עלילת הדם בטְרֶנְטוֹ
עלילת דם שאירעה בעיר טְרֶנְטוֹ שבאיטליה בשנת 1475 נשארה חרותה בזיכרון היהודי והנוצרי עד לימינו – עד לפיוס ההיסטורי בין העיר לקהילת היהודים בשנת 2001. הרקע לעלילה נוצר בדרשותיו של נזיר פרנציסקני שונא יהודים שנשא דרשות נגד היהודים במקומות רבים באיטליה, ובחודש מרס 1475 הגיע לעיר טְרֶנְטוֹ. ב-23 במרס "באווירה המשולהבת מדרשותיו האנטי יהודיות" נפוצה שמועה על היעלמותו של פעוט כבן שנתיים בשם סימון, וכמה ימים לאחר מכן הודיעו שהתגלתה גופת תינוק. השלטונות עצרו את כל בני הקהילה היהודית, ובהם נשים וילדים, חקרו את האסירים בעינויים וסחטו מהם הודאות סותרות. לאחר שלושה חודשי חקירה קשים "הודו" שמונה יהודים ברצח התינוק והוצאו להורג. כל שאר יהודי טרנטו גורשו מן העיר.16
נציג מיוחד של האפיפיור הגיע לטרנטו, חקר והגיע למסקנה כי אין בסיס לעלילת הדם – וגם לא לסיפורי הנסים שהתרחשו כביכול על קברו של סימון. האפיפיור פרסם ממצאים אלו, אך לאחר זמן חזר בו ואישר את אמיתותה של עלילת הדם. בשנת 1582 – כמאה שנה אחרי האירוע – הכריז האפיפיור סיקטוס ה-5 על סימון כקדוש. נקפו יותר מ-500 שנה מאז התרחשות העלילה ותוצאותיה הקשות – ועד להודאתה של הכנסייה בעוול שנגרם ליהודי טרנטו ובעלילת השווא שטפלו עליהם. האפיפיור פאולוס ה-6 ביטל את ההכרה במעמדו המקודש של סימון. בשנת תשס"א – 2001 יזמה עיריית טרנטו תפילה משותפת ליהודים ונוצרים כחלק מתהליך הפיוס ההיסטורי בין העיר ליהודיה.
עלילת בייליס
אחת מעלילות הדם המפורסמות בעת החדשה היא עלילת בייליס, שהתרחשה בקייב שברוסיה בתחילת המאה ה-20 (1911 – 1913). בוועידה של האצילים ברוסיה, שהתקיימה בשנת 1911, הופיעו "מומחים" שטענו כי היהודים משתמשם בדם נוצרים לקיום מצוותיהם, והוועידה יצאה בקריאה "לטהר את רוסיה מן היהודים".
גופתו של נער נוצרי שנרצח בקייב באותה שנה סיפקה הוכחה לטענות ה"מומחים" והחוגים האנטישמיים, ואחד מיהודי העיר – מנדל בייליס – הואשם ברצח הנער הנוצרי. זהות הרוצחים הייתה ידועה למשטרה, אך היא שיתפה פעולה עם המערכת המשפטית בהכנת "עדויות" של אנשי העולם התחתון ומומחים מפוקפקים כדי להגיש כתב אישום. רק בסוף שנת 1913 הועמד בייליס לדין, והמשפט שימש בימה למאבק בין השלטון הרוסי ובין האופוזיציה של החוגים הליברליים. עורכי דין מן הטובים שברוסיה והעיתונות הליברלית התייצבו לצדו של בייליס והתגייסו להגנתו, כשהם חושפים את שיטות הפעולה הפסולות והשקריות של מערכת המשפט ואת בורותם של "מומחי" התביעה. על מעורבותו של השלטון בעלילת הדם נגד בייליס העידה העובדה כי שר הפנים דיווח לצאר במהלך כל ימי המשפט.17
חבר השופטים זיכה את בייליס מחוסר הוכחות, אך ההאשמה של עלילת דם נותרה פתוחה. מכל מקום, פסק הדין התפרש כניצחונם של חוגים ליברליים ברוסיה, שעמדו רובם ככולם לצד היהודים: "משפט בייליס היה אחת מנקודות השיא במאבק הציבורי סביב שאלת היהודים ברוסיה." כמה שנים לאחר מכן, בעקבות המהפכה הקומוניסטית ברוסיה (1917), התוודו רבים מן המעורבים במשפט כי העלילה הייתה שקרית וכי כל המשפט היה פרי עדויות כוזבות בהשראת השלטונות.
איסור עלילת דם בפולין
במהלך ימי הביניים התרכזו עלילות הדם במערב אירופה ובמרכזה. במזרח אירופה באותה תקופה לא זו בלבד שלא היו עלילות דם – במקרים מסוימים אף אסרו השלטונות במפורש על עלילת דם. כך היה בפולין במאות 13 – 14: כתב הזכויות (הפריבילגיום) הראשון שקיבלו יהודי פולין התפרסם בתאריך 10 בספטמבר 1264 על ידי הנסיך בולסלב מקאליש, הוא בולסלב החסיד. בכתב הזכויות 37 סעיפים המפרטים את זכויות היהודים ואת מסגרת היחסים שלהם עם האוכלוסייה הפולנית-הנוצרית. 70 שנים לאחר מכן, בשנת 1334, אישר קזימיר מלך פולין את כתב הזכויות של בולסלב החסיד והחיל אותו על כל יהודי פולין. סעיף 32 בכתב הזכויות עוסק באיסור עלילת דם ובו נאמר:
"בהתאם לפקודות האפיפיור, בשם אבינו הקדוש (=ישו), אנו אוסרים בכל תוקף להאשים לְהַבָּא אֵילוּ שהם יהודים המצויים במדינתנו כאילו הם משתמשים בדם אדם, היות וכל היהודים נמנעים על פי דתם מִדם כלשהו. ואם איזה יהודי יֵיאָשֵׁם ברצח איזה ילד נוצרי, יש להוכיח זאת על ידי שלושה נוצרים ויהודים כמספר הזה – ואחרי זה יהא הדבר מוכח, אזי ייענש היהודי באותו העונש המקובל לגבי פשע זה… אך אם יְזַכֶּה את עצמו על ידי העדים הנ"ל ועל ידי היותו חף מפשע, יישא הנוצרי, לא בלי צדק, בעד מזימתו (=בגלל עלילת השווא) את העונש אשר היה על היהודי לשאת."18
העשרה - קישורים
מאמר של בצלאל לנדוי, "עלילות הדם בתולדות ישראל" – באתר דעת
מידע על עלילות הדם בתולדות עם ישראל – מן העת העתיקה ועד המאה ה-20 – באנציקלופדיה היהודית של אתר דעת