קינות
שירי אבל על מותו של אדם או על פורעות לאומית. בתשעה באב – יום האבל המסורתי על החורבן הלאומי - נוהגים לקרוא קינות על הפורענויות שקרו לעם ישראל מאז חורבן בית המקדש ועד השואה.
הקינות הם שירי אֵבֶל על מותו של אדם או על פורענות לאומית. במקרא יש קינות יחיד וקינות ציבור. קינת יחיד עוסקת במותו של אדם, מתארת את המת ומהללת את תכונותיו. קינת יחיד מפורסמת במקרא היא "הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ… הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ" (שמואל ב, א 17, 23). קינת היחיד עוסקת באדם המת ואין בה אזכור לאלוהים. קינות ציבור נוגעות לאסון לאומי שהביא ה' על עמו וכוללות לעתים פירוט של החטאים שבגינם נענש העם, כגון – "צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי שִׁמְעוּ נָא כָל עמים וּרְאוּ מַכְאֹבִי בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי" (איכה א 18).
בימי הביניים כתבו פייטנים ומשוררים יהודים קינות רבות. את אחת הקינות הידועות – "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" – שגם הולחנה בימינו, כתב ר' יהודה הלוי. לפי המסורת, תשעה באב הוא יום האבל על החורבן הלאומי, ובו נוהגים לקרוא קינות בבתי הכנסת. קינות אלו קשורות לאסונות שונים שקרו לעם ישראל מאז חורבן בית המקדש הראשון ועד לשואה.
תפילות וקינות לזכר היהודים שנרצחו בשואה נכתבו בארץ ובחוץ לארץ בידי רבנים, שביקשו להעניק לזיכרון השואה תוכן דתי שינציח את תודעת היגון והאבל. את הקינות לזכר השואה נוהגים לומר בתשעה באב – ולא ביום השואה.