ראשונים (ואחרונים)

המושג "ראשונים" מופיע בספרות חז"ל ככינוי המציין זמן – דורות ראשונים או אנשים מדורות ראשונים.¹ וניגודם של הראשונים – הם האחרונים, המאוחרים.²
מבחינת התפתחות תורה שבעל פה, המושג "ראשונים" מתכוון לחכמי ישראל שפעלו בימי הביניים במשך 500 שנה מן המאה ה-11 (סוף ימי הגאונים) ועד המאה ה-16.

יצירתם של הראשונים החלה במרכזים שהתפתחו בגרמניה וצרפת, בספרד ובצפון אפריקה. הבולטים שבין הפוסקים הראשונים היו (לפי סדרם הכרונולוגי): הרי"ף – ר' יצחק אלפסי (1013 – 1103), שנולד, התחנך ופעל בצפון אפריקה; רש"י (1040 – 1105), גדול פרשני התורה והתלמוד באשכנז; הרא"ש – ר' אשר בן יחיאל (1250 – 1327), פרשן התלמוד ופוסק, שנולד והתחנך באשכנז, ולאחר מכן עבר לספרד; רמב"ם (1138 – 1204) – גדול הפוסקים בתקופתו, שספרו משנה תורה נחשב לפסגת היצירה ההלכתית; רבי יעקב (1270 – 1343) , בנו של הרא"ש, שכתב את ספר הטורים; ר' יוסף קארו (1488 – 1575) "מרן של ישראל", שחיבר את ספר הפסיקה המרכזי בהלכה היהודית – שולחן ערוך – המבוסס על ספר הטורים וכולל את התוספות האשכנזיות של ר' משה איסרליש (1525 – 1572).
החכמים שמכונים 'אחרונים' חיו ופעלו מאז ראשית המאה ה-17 ועד ימינו אלה.