שבט יהודה
השבט שמוצאו בבן הרביעי של יעקב ולאה. עלייתו של שבט יהודה הייתה בימי דויד, שהקים את הממלכה המאוחדת וקבע את ירושלים לבירתו. שבט יהודה, שממלכתו נותרה לאחר חורבן ממלכת ישראל, נתן לעם היהודי את שמו.
אבי השבט, יהודה, היה בנם הרביעי של יעקב ולאה.1 שמו נגזר מן הפועל להודות – כפי שהסבירה אמו לאה בלידתו: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה" (בראשית כט 35). גם יעקב בברכתו ליהודה רמז למשמעות זו – "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" – ואף העניק לו עליונות על אחיו: "יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ" (בראשית מט 8). סמלו של שבט יהודה הוא האריה, על-פי הנאמר בברכת יעקב: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" (בראשית מט 9). ומכאן צירוף השמות שהיה שכיח במשך דורות רבים בעם ישראל – יהודה לייב, כלומר: יהודה אריה (לדוגמה: המשורר יל"ג – יהודה ליב גורדון). האריה היה גם סמלם של קיסרי אתיופיה, שהיו לפי מסורתם בני "השושלת הסלומונית" – צאצאיהם של שלמה המלך (בן דויד ובן שבט יהודה) ומלכת שבא.
על פי דברי הימים א, ה 1 – 2, הבכורה שנלקחה מראובן עברה ליוסף, אך יהודה זכה בהנהגה ובמלכות: "כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף". שבט יהודה היה הגדול ביותר בתקופת הנדודים במדבר2 ועמד בראש מחנה של שלושה שבטים שנקר על שמו: "דֶּגֶל מַחְנֶה יְהוּדָה" (ב 3 – 9).3
גבולות נחלת יהודה מפורטים ביהושע טו, ובתחומה נכללו הנגב הצפוני, מדבר יהודה, הרי יהודה, השפלה והחוף הפלשתי. נחלת שמעון הייתה "בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה" (יהושע יט 1). השופט הראשון, עתניאל בן קנז, אחי כלב, היה בן שבט יהודה (שופטים ג 9). בשירת דבורה לא נזכר שבט יהודה כלל, ומכאן הסיקו, חלק מהחוקרים, כי בחלק מתקופת השופטים היה מובדל משאר השבטים.
עלייתו לגדולה של שבט יהודה ומרכזיותו במישור הלאומי והדתי הייתה "בעיקר בימי דויד, איש בית לחם, שקבע את בירתו הראשונה בחברון" (מנחם סוליאלי ומשה ברכוז, לכסיקון מקראי, הוצאת דביר, תשכ"ה – 1965, עמ' 334 – 336). דויד המלך, שהיה בן שבט יהודה, כבש את ירושלים מידי ארוונה היבוסי וקבע בה את בירתו. בנו, שלמה המלך, הקים בה את בית המקדש, והפך אותה למרכז לאומי ודתי של הממלכה המאוחדת.
לאחר מות שלמה והתפלגות הממלכה נותר שבט יהודה נאמן לבית דויד, ועמד בראש ממלכת יהודה. בעקבות חורבן ממלכת ישראל וגלות אשור נותרה בארץ רק ממלכת יהודה, שכללה את שבט יהודה, וכן שבט שמעון שנטמע בה4 ושבט בנימין. חזרת העם לארצו אחרי גלות בבל הייתה למעשה שיבתם של בני יהודה – היהודים, שהיו הבסיס להמשך הקיום היהודי בארץ ישראל (ובתפוצות).
היישוב בארץ ישראל בתקופת הבית השני וגם בתקופת המשנה והתלמוד נקרא על ידי השליטים – היוונים והרומאים – בשם יהודה. חז"ל דרשו את הפסוק "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיְּהוּדָה" וקבעו: "זה משיח בן דויד".5 התנועה הציונית השתמשה בשם יהודה כסמל לתעוזה של העליות החלוציות: אנשי העלייה הראשונה מתנועת ביל"ו יצאו בקריאה: "איפה הם המקבים? קום תקום יהודה!" והמשורר נח רוזנבלום קרא: "שאו ציונה נס ודגל – דגל מחנה יהודה".6