הצעדה שלא צעדה….

הכול החל ב-1909, במישורי הולנד הרחוקה. כמה מורים לספורט החליטו ללמד את הנוער הצעיר והמפונק שנולד לתוך מציאות של כרכרות ואוטומובילים, על הדרך המסורתית לנוע בעולם – בהליכה. מאז ומדי שנה צועדים עשרות אלפי הולנדים במשך ארבעה ימים רצופים בצעדה הגדולה בעולם, 'צעדת ניימכן'. בשנות החמישים המסורת הזו הגיעה לישראל והפכה לקרנבל ססגוני. אך הצעדה הישראלית ספגה 'מכה' כואבת במיוחד.

כבר למעלה ממאה שנה חולצים ההולנדים את כפכפי העץ שלהם בשבוע השלישי של חודש יולי, נועלים נעלי הליכה נוחות, ויוצאים לארבעה ימי הליכה מפרכים. הם צועדים כ-150 קילומטרים, במסלול שמסתיים בעיירה המנומנמת ניימכן, המתעוררת לחיים פעם בשנה. בכל שנה מצטרפות לצועדים גם משלחות מרחבי העולם, ובשנת 1955 קיבל צה"ל הזמנה רשמית להשתתף. כמה עשרות חיילי נח"ל בני מזל נבחרו למשימה. כדי שחס וחלילה לא יעשו בושות החליט מפקד הנח"ל לערוך להם צעדת הכנה. בהתאם לקלישאה הצבאית "קשה באימונים – קל בקרב", המפקד בחר לצעדת ההכנה נתיב מאתגר במיוחד בהרי יהודה. נקודת הסיום נקבעה, איך לא, בירושלים.

כך החלה מסורת 'צעדת ארבעת הימים' הישראלית. בשנת 1956 כבר לא הייתה זו רק צעידת הכנה למשלחת צה"ל להולנד, אלא צעדה שבה השתתפו יותר מאלף איש ואשה, ובשנים הבאות המספר גדל בהתמדה. אל החיילים מכל חילות צה"ל הצטרפו גדנ"עים ותיירים מחו"ל (גם מהולנד עצמה), וצעדת ארבעת הימים הפכה לאירוע חשוב בלוח השנה הישראלי.

בצעדות הראשונות סבלו כמה מהיחידות הקרביות מעודף תחרותיות, ועם יריית הזינוק פתחו בריצת אמוק לעבר המטרה. כדי למנוע זאת הוחלט כי המנצחים אינם המהירים ביותר, אלא הצועדים הטובים ביותר. לשם כך הוצבו שופטים בדרכים, והם דירגו את הקבוצות על פי איכות הצעידה ועל פי שירה ומורל. בכל ערב היה מחכה לצועדים מחנה אוהלים מדוגם, שבו רופא וסנדלר לחיזוק הגוף והסוליה. כמו כן חיכה להם גם סניף דואר נייד, שממנו יכלו לשלוח גלויות.

בשנת 1972 תכננו המארגנים צעדה גדולה במיוחד, ו-32 אלף איש נרשמו אליה. כיאה לצעדות שלאחר מלחמת ששת הימים, היא עברה גם ביהודה ושומרון, וכדי להקל על הצועדים ארכה שלושה ימים ולא ארבעה. הרמטכ"ל דדו (דוד אלעזר) הזניק את הצועדים בקריאה "כה לחי לצעדת הח"י" (לרגל 18 שנים לקיום הצעדה), וכולם יצאו לדרך. אבל הדרך הייתה בוצית במיוחד – זה יומיים ירד גשם כבד, וגם הרגליים היו כבדות. הבעיה החמירה כשהצועדים גילו שהאוהלים שחיכו להם מוצפים.

בכלי התקשורת דווח כי "עריקים" נראו נוטשים את המחנה ותופסים טרמפים הביתה. בשלוש לפנות בוקר, כשזרם המים והפורשים התגבר, החליט הרמטכ"ל על ביטול הצעדה, לראשונה בתולדותיה. המשתתפים כולם נקראו לארוז את שקי השינה הרטובים ולצאת בסדר ומשמעת אל האוטובוסים שהוזנקו מכל עבר. אך קריאות לחוד ומעשים לחוד: "הצועדים, מכוסים בשקיות פלסטיק, גררו אחריהם שקי שינה נוטפי מים וחפצים אישיים רטובים," נכתב ב'מעריב'. "העזיבה ההמונית את המחנה עוררה רושם של עזיבה מפני פורענות." במטכ"ל החליטו כי למרות שאיש לא הגיע באותה שנה לירושלים, המדליות בכל זאת יחולקו לצועדים, לאות הערכה על הגעתם (וגם כי ממילא כבר הונפקו).

לאחר הפיאסקו של שנת 1972 הוחלט להעביר את הצעדות לספטמבר. כך היה בשנה שלאחר מכן, אבל מיד לאחר הצעדה הזו פרצה מלחמת יום הכיפורים ולאחריה הצעדות הפרושות על פני כמה ימים עברו מן העולם.

"השנים הטובות והמאושרות ביותר בחיי לא היו השנים האלה שבהן אני נוהג לנסוע במכונית, אלא דווקא אותן השנים הראשונות שבהן הייתי מתהלך אך ורק ברגל." 31.5.1950, דוד בן-גוריון

הידעת?

צעדת בן-גוריון, המתקיימת למעלה מ-25 שנה, היא צעדה בנגב בעקבות צעידתו היומית הספורטיבית של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, בתקופת מגוריו בקיבוץ שדה בוקר.

שאלה לדיון

איזה ערך יש לקיים כיום צעדות ברוח זו?