אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה יח

הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם.

חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם.

חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם.

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה.

חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:

הוּא הָיָה אוֹמֵר :: ר' עקיבא (ועליו ראו במשנה הבאה). מאמר זה מצוי בנוסחאות שונות עד מאוד בכל עדי הנוסח של המסכת, עד שקשה לעמוד על צורתו המקורית. על כן הבאנו אותו כפי שהוא מצוטט במדרש אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק לט (על חיבור חשוב זה, שאנו עושים בו שימוש רב בפירוש, ראו להלן), והוא ככל הנראה הנוסח המקורי של הדברים (אף ששם הם מיוחסים לר' מאיר, תלמידו של ר' עקיבא, דווקא).
חָבִיב אָדָם, שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם אֱלהִֹים :: חביבותו של האדם בעיני האלוהים, והכוונה לכל אדם באשר הוא, באה לביטוי בעובדה שהוא נברא בצלמו, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלהִֹים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו).
מן העיסוק באדם בכלל עובר ר' עקיבא לדבר על עם ישראל בפרט: חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם :: חביבותם של בני ישראל, בהשוואה לשאר בני האדם, מתבטאת בזה שיחסיהם עם האלוהים הם בעלי אופי אינטימי מיוחד, כיחסי אב ובנו, שֶׁנֶּאֱמַר "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלהֵֹיכֶם" (דברים יד, א).
וממשיך ר' עקיבא ומדגים במה באה חביבותו של עם ישראל לידי ביטוי מעשי: חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם :: חביבותו של העם באה לביטוי בכך שרק לו ניתנה התורה. תיאור התורה כ"כלי חמדה שבו נברא העולם" מסתמך, ככל הנראה, על מסורת המופיעה בראשו של מדרש בראשית רבה: "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה …היה הקב"ה מביט בתורה ובורא העולם" (א, א). לפי תפיסה זו קדמה התורה למציאות ההיסטורית האנושית והיא היתה הכלי, האמצעי, שבעזרתו ברא האלוהים את עולמו. "כלי חמדה" הוא כלי שכולם חומדים אותו, חושקים בו.
בהמשך הדברים, כראיה שהאלוהים נתן לעמו חפץ רב ערך ויקר עד מאוד, מובא הפסוק: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזבֹוּ" (משלי ד, ב) :: כאן מוצגת התורה כ"לקח טוב", ור' עקיבא מבאר צירוף זה כעוסק בדבר שקונים או לוקחים אותו ("לקח"), ושהוא בעל ערך רב ("טוב"). – וסיכום המאמר: חביבים הם בני האדם כולם בעיני האלוהים, אך בני ישראל יקרים ללבו במיוחד, והתורה שהעניק להם היא הביטוי לכך.
מאמר זה פותח באמירה אוניברסאלית אך ממשיך בשתי אמירות לאומיות־דתיות, ועל כן אין פלא שרק חלקו הראשון מהדהד רבות בשיח הישראלי הכללי, כאמירה סוחפת בדבר טיבו של המין האנושי וכבסיס לתביעות הומניטריות בעלות אופי מגוון (ראו להלן).

דמותו של צלם – תמונת מצב
"יהי חלקי עמכם" אמר המשורר ח"נ ביאליק אל אותם אנשים צנועים וענווים שהם "השומרים הנאמנים לצלם אלוהים שבעולם". אך מה הוא "צלם אלוהים" זה?
אחת משבע הברכות הנאמרות מתחת לחופה אומרת: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר ברא את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד [=הכוונה לבריאת האישה מצלע הגבר]…".
הרעיון לקוח כמובן מסיפור בריאת האדם שבתורה: "ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו…" (בראשית א, כו), וכן בהמשך: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו…" (שם, כז). פרשני המקרא והוגי הדעות התקשו בהבנה מלאה של הרעיון בדבר היות האדם ברוּא בצלם האל, לא מעט בשל הערפול שמאחורי המושג "צלם" וזיקתו אל המושג "דמות" (ומאוחר יותר אף אל המושג "תבנית").
בין כך ובין כך הרעיון הוא שיש באדם ניצוץ ויסודו על־אנושי, אלוהי, המבחין בינו לבין שאר בעלי החיים. ומה הוא יסוד זה? יש אומרים תבונתו של האדם ויש אומרים מצפונו, יש אומרים יכולתו לחדש ולברוא ויש אומרים הבחירה החופשית העומדת לרשותו, יש אומרים היותו רחום ורב חסד ויש אומרים שהכוונה לשליטתו על הטבע, ויש אומרים שכל זה גם יחד ועוד.
כבר התורה עושה שימוש בביטוי זה כדי להסביר מדוע הוטל איסור על רציחת אדם: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (והוא הפסוק שאת חלקו השני ציטט ר' עקיבא במשנה). הריגת אדם כמוה כפגיעה ביסוד האלוהי המצוי בהווייתו האנושית. מכל מקום ברור לדעת ר' עקיבא, כי כל בני האדם – ללא הבדל מין, גזע, דת, גיל ועוד – הם ברואים בצלם, עדות לחביבות המיוחדת שרוחש האלוהים ליצור האנושי.
והנה, עם הזמן נעשה הניב "האדם נברא בצלם אלוהים" (וניסוחים דומים) ליסוד מרכזי בהתייחסות הראויה כלפי כל בני האדם, בעיקר כחלק מתורתן של תנועות חברתיות התובעות את זכויות האזרח והאדם.
ארגון "בצלם – מרכז מידע ישראלי לזכויות אדם בשטחים" הוא דוגמא אחת (שלא כל חלקי החברה הישראלית מסכימים עם דרכה) לשימוש הנעשה בדימוי המקראי הזה. על רקע רעיון "צלם אלוהים שבאדם" מתקיים פולמוס ער בשאלות כגון המתת חסד, היחס הראוי אל פושעים מבית או אל אויבים מבחוץ, ואף בסוגיית הטיפול בגופותיהם של מחבלים ומרצחים, ועוד.
מעניין עם זאת להעיר, כי תיבת "צלם" כשלעצמה משמעה פסל (כגון: "ויבואו כל העם בית הבעל ויתצוהו ואת מזבחותיו ואת צלמיו שברו…" [דברי הימים־ב כג, יז], "צלם די דהב" [דניאל ג, א] ועוד). ומכאן הביטוי "צלם בהיכל" ככינוי לביזוי וחילול קודש שאין כדוגמתם. יסודו במסורת המופיעה במשנה (תענית ד, ו) כי בי"ז בתמוז הועמד (אך לא ברור בידי מי) "צלם בהיכל", כלומר בבית המקדש שבירושלים, וזה אחד מן האסונות שהתרחשו בתאריך זה.
מסתבר שיש צלם ויש צלם, ואין תמונת צלם זה כדמותו של צלם זה.

מי היו אבותיו של רבי נתן?
למען האמת, שאלה זו היא שאלה מטעה, מכיוון שהיא מבוססת על הבנה לא נכונה של שמו של אחד מן המדרשים: "אבות דרבי נתן". חיבור זה הוא למעשה מסכת "אבות" בנוסח שיוחס לר' נתן (ו"דְרַבִּי" פירושו: של רבי), חכם בן המאה השנייה, שהיה מבוגר אך מעט מרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.
מתברר שבמקביל למסכת אבות המצויה בזה לפני הקוראים, באה לעולם מהדורה אחרת של המסכת, כששני החיבורים חופפים זה לזה במידה רבה, אך אין הם זהים. ר' יהודה מכאן ור' נתן מכאן אספו את אמרותיהם של חכמים שונים ועשו ככל הנראה שימוש במקורות זהים, ומכאן הדמיון הרב שבין חיבוריהם.
אך בעוד שמסכת אבות של רבי יהודה הנשיא נכללת במשנה, וזכתה בשל כך למעמד מכובד ומרכזי במחשבת עם ישראל ובתרבותו, נותרה מסכת אבות מעשה ידיו של ר' נתן רק בשולי העשייה התרבותית, והיא נדפסת בכמה מדפוסי התלמוד הבבלי בסוף סדר נזיקין. לא רבים עסקו בה, מעטים ביארו אותה, אבל חשיבותה גדולה גם משום שהיא מושיטה לנו עדויות יקרות־ערך אודות נוסחים אחרים של מאמרים המצויים במסכת אבות שבמשנה.
במהלך הדורות גילה המחקר כי "אבות דרבי נתן" זכה עם הזמן לשתי מהדורות שונות (המכונות נוסח א ונוסח ב), וכי לפנינו חיבור שרק גרעינו הוא מתקופת התנאים, מימי ר' נתן, אך הוא הלך והתרחב עד שהגיע לצורתו הסופית במהלך מאות השנים שלאחר מכן, ובתהליך ההתרחבות חדרו לתוכו חלקים ממסכת אבות שבמשנה.
כתיבת פירוש למסכת אבות של המשנה מחייבת על כן בדיקה דרך קבע ב"אבות דרבי נתן", ואכן נמצא את אזכרתו של חיבור זה לאורך כל פירושנו, ובמשנה שלפנינו אף העדפנו להביא את נוסחו במקום נוסח המשנה!