אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה יט

רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר, אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים:

רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר: אֵין בְּיָדֵינוּ לאֹ מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לאֹ מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים :: פירושים שונים ניתנו למאמר קצר ומעט־סתום זה, ובעיקרם הם שלושה.

(א) לפי פירוש אחד אומר ר' ינאי כי אין אנו יודעים להסביר ("אין בידינו") לא את תופעת "רשע וטוב לו" ולא את תופעת "צדיק ורע לו" (שני ביטויים מפורסמים המצויים בבבלי, ברכות ז ע"א).

בלשון אחרת: עינינו הרואות כי לעיתים דרך רשעים שלווה, בעוד שצדיקים לוקים בייסורים, אך אין בידינו להסביר מצב זה הנראה סותר את העיקרון הדתי החשוב של קבלת שכר על מעשים טובים ועונש על התנהגות פגומה.

(ב) לפי פירוש אחר מבקש ר' ינאי לומר, כי בני האדם בכלל ניצבים בדרך קבע במעמד של "בינוניים" (דהיינו: מי שאינם רשעים גמורים אך גם לא צדיקים גמורים), ומצב זה קורא להם ואף מאפשר להם לתקן את דרכם, לחזור בתשובה ולהגיע אל שלוות הצדיקים. "לשלוות רשעים לא נכנסנו" אך גם "בייסוריהן של צדיקים לא נגענו" (כנוסח הדברים באבות דרבי נתן, נוסח ב, לג).

(ג) לפי הפירוש השלישי מדבר ר' ינאי על המצב המדיני־חברתי ששרר בימיו – כשהחלה הארץ לשוב למסלול של חיים רגילים, לאחר ביטול גזירות השמד שנגזרו בעקבות מרד בר כוכבא (שדוכא בידי הרומאים ביד קשה בשנת 135 לספירה) – והריהו קובע, כי הוא חי בדור של מצב ביניים, הייסורים כבר אינם מנת חלקם אך אל השלווה המלאה טרם הגיעו.

שלא כדרכנו בפירוש המונח בזה בפני הקורא הצענו לדברי ר' ינאי שלושה פירושים. שני הראשונים הם בעלי אופי תיאולוגי – הם מצביעים על חוסר היכולת האנושית להבין את הדרך שבה מנהל האלוהים את עולמו או קוראים לחזרה בתשובה – ואילו הפירוש השלישי הוא היסטורי, תואם תקופה מוגדרת ותנאי חיים מיוחדים, ועל כן הוא גם משכנע פחות. על השאלה עד כמה יש להביא בחשבון בעת פירוש מסכת אבות את המציאות המיוחדת שבה חי כל חכם וחכם ראו עוד להלן.

חביבים יסורים
שאלת משמעותם של הייסורים הבאים על הישרים והצדיקים ימיה כימי האמונה הדתית עצמה, וכבר ספר איוב המקראי מתמודד עמה בעוצמה (וראו גם לעיל ב, כא). אולם מעטות הפעמים שהיא עוררה משבר כה חמור כמו בתקופה הסמוכה למרד בר כוכבא ( 132 ־ 135 לספירה). הרומאים עשו מאמצים גדולים כדי לשבור את כוחם ורוחם של היהודים, ולמנוע מהם כל מחשבה של מרידה נוספת. על פי מקורותינו זו היא תקופת "גזירות השמד" הקשות שנגזרו בידי הקיסר אדרייאנוס: איסור על ברית המילה (אף שיש הסבורים כי איסור זה היה הגורם למרד ולא תוצאתו), איסור על שמירת שבת ומועדים, איסור על עיסוק בתורה וכיוצא באלה. הרומאים רדפו בחמת זעם את מנהיגי אותו דור, אשר עשו מאמץ רב כדי לשמור על רוח האומה. עשרה מהם, על פי מסורת קדומה, הוצאו להורג באכזריות רבה (והם מכונים "עשרת הרוגי מלכות"), ביניהם ר' עקיבא, ראש חכמי הדור ומנהיגו הרוחני של המרד.
המשבר אשר התעורר בעקבות אותן גזירות ורדיפות אכזריות היה חמור ביותר, כיוון שלא דובר במקרה זה בשאלה העקרונית בדבר סיבת סבלם של הצדיקים; תקופה זו התייחדה בכך שההתעקשות על קיום המצוות היא זו שהביאה איתה את המיתה והייסורים! אמנם, בדומה לתקופות אחרות (כולל בעקבות השואה של המאה העשרים), גם באותו דור היה מי שהציע לראות בעינויים ובייסורים עונש על עבירות כלשהן. אך הסברים מסוג זה לא הניחו את דעתו של ר' עקיבא. חכם זה פיתח תפיסה דתית הרואה את הייסורים כדבר נעלה ונשגב, ולא כעונש או כפרה על חטאים. לדעתו קבלת ייסורים באהבה ובשמחה היא תכליתו העליונה של האדם העובד את האלוהים בלב שלם. וכך הוא אומר בשמו של האלוהים: "אם הבאתי עליכם את הטובה – תנו הודאה [=הודו על כך], הבאתי עליכם את הייסורין – תנו הודאה" (מכילתא דר' ישמעאל, בחודש י), וצריך המאמין להודות על הסבל והייסורים הנופלים בחלקו באותה עוצמה של הכרת תודה שבה הוא מודה על הטוב שזכה לו.
כאשר חלה ר' אליעזר ונכנסו תלמידיו לבקרו ולהשתתף בצערו, אמר לו ר' עקיבא: "חביבין ייסורין!" (בבלי, סנהדרין קא ע"א), היינו שצריך הוא לשמוח על כך שהוא סובל. מסתבר שר' עקיבא נאה דרש וגם נאה קיים, ומת בעצמו על קידוש השם בייסורים קשים, אך תוך גילוי שמחה על סבלו (בבלי, ברכות סא ע"ב [וראו לעיל ג, יט]). עם זאת מתברר שלא כל חכמינו סברו כר' עקיבא, והתלמוד (בבלי, ברכות ה ע"ב) מספר על חולה אחר שעל השאלה אם "חביבין עליך ייסורין?" השיב בחדות: "לא הן ולא שכרן". גם תשובה זו מניחה כי הסובל מתוך השלמה ואף מתוך שמחה יזכה לשכר גדול, אלא שלעיתים כדאי לוותר הן על העוקץ והן על הדבש.

מסכת אבות, ביוגרפיה והיסטוריה
דברי ר' ינאי, ושלוש ההצעות לפירושם שהובאו לעיל, מזמנים דיון קצר בשאלת הקשר שבין מאמרי המסכת לבין האירועים ההיסטוריים, הן הלאומיים והן האישיים, שחוו הדוברים הנזכרים בה. עד כמה ראוי לפרש מאמרים במסכת אבות כתוצאה מנסיבות חייו המיוחדות של חכם פלוני או אלמוני? התשובה על שאלה זו היא מורכבת: מחד גיסא מעניק פירוש כזה משמעות מלאה לדברי החכם, על ידי כך שהוא מעגן אותם בהקשר קונקרטי ומדויק, אך מאידך גיסא הוא מצמצם אותם ומגביל אותם אל נסיבות מוגדרות ואישיות, וכאשר בטלו הנסיבות – בטל לכאורה גם תוקף המאמר.

סוגיה זו מלווה כל פרשן מודרני של המסכת, וכל אחד מהם בוחר את דרכו תוך מודעות לשני מרכיבי התשובה. עם זאת, הגדיל לעשות במציאת הקשרים היסטוריים וביוגרפיים למאמריה של מסכת אבות ההיסטוריון פרופ' בן־ציון דינור ( 1884 ־ 1973 ), מי שהיה בין השאר חבר כנסת ואף כיהן כשר חינוך בממשלת ישראל. בפירושו למסכת אבות, פירוש שעמד לנגד עינינו בכל עת, הוא מנסה לקשר בין נסיבות חייו של החכם, והתנאים ששררו בתקופתו, לבין דבריו.

כותרת המשנה של ספרו אף אומרת זאת בבירור: "מסכת אבות מפורשת ומבוארת מתוך עיון במבנה מאמריה, זמניהם ומסיבותיהם" (כלומר: נסיבותיהם). לגבי המשנה שלנו הריהו אומר: "מאמרו של ר' ינאי אינו בא אלא לתאר את טיב זמנו: אנו חיים בזמן שאף על פי שבוטלו גזירות השמד וחזרה הנשיאות וחודשו הישיבות, 'אין בידינו משלוות רשעים' שנהנים מטוב העולם הזה, ו'לא מייסוריהם של צדיקים' שמקבלים ייסוריהם באהבה וחייהם כולם קודש". כאמור לעיל, פירוש זה נראה לנו מצומצם יתר על המידה, והעדפנו על פניו פירוש אחר. כעיקרון אנו מצפים מחיבור כמסכת אבות לאמירות שתוקפן ועומקן מתעלים מעל לתיאור מצב עובדתי חד פעמי וחולף.

על ר' ינאי
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל ככל הנראה במחצית השנייה של המאה השנייה לספירה. מלבד המאמר הזה הוא מופיע במשנה ובתוספתא פעם אחת נוספת בלבד, כשהוא מביא מסורת בשם רבן שמעון בן גמליאל (תוספתא, סנהדרין ב, ה). ואולי הוא אביהם של ר' דוסתאי בן יניי (משנה, עירובין ה, ד) ושל ר' אלעזר בן ינאי (תוספתא, זבים א, ז). אגב: צורת הכתיבה "יניי" מקובלת היתה בארץ ישראל של תקופת חז"ל, תמורת הצורה "ינאי" (ובדומה כתבו בארץ: ודיי, כדיי במקום ודאי, כדאי).