זכרון דברים / יעקב שבתאי

רומנו הראשון של הסופר, הפזמונאי, התסריטאי והמחזאי יעקב שבתאי ראה אור בשנת 1977 ושינה את פניה של הספרות העברית. לכתיבתו המיוחדת של שבתאי, הידועה במשפטיה הארוכים וחסרי הנקודה, לא היה אח ורע בספרות העברית. שבתאי עצמו שינה ברומן זה את סגנון הכתיבה שלו. בקובץ סיפוריו המוקדמים הדוד פרץ ממריא הוא כתב כמקובל משפטים קצרים שבסופם נקודות, ואילו בזכרון דברים הוא הרשה לעצמו לכתוב בצורה לא שגרתית מבחינה תחבירית. פואטיקה זו מעבירה את המורכבות והמועקה השוררת בעולמן של הדמויות המנסות לכונן משמעות בחייהן מלאי הסתירות.

זכרון דברים לא זכה להצלחה רבה עם צאתו. רק לאחר שנה הוא התחיל לזכות בהצלחה בעקבות מאמר אוהד שפרסם דן מירון בידיעות אחרונות. הספר ממשיך לעורר עניין עד ימינו אנו ולזכות בפרשנויות אמנותיות ובהערכות ביקורתיות רבות. בשנת 1995, למשל, עיבד את הרומן לסרט במאי הקולנוע המוערך עמוס גיתאי, ובשנת 2007 בחרו בו עורכים וסופרים לספר הטוב ביותר שנכתב בעברית מאז קום המדינה.

ההקשר ההיסטורי

שבתאי היה איש תנועת העבודה. חבריו מספרים שסיים לכתוב את זכרון דברים ב-1977, ביום שבו עלה בגין לשלטון, וכי "המהפך" הפוליטי פגם בשמחתו של שבתאי על סיום הכתיבה, משום שראה בו עדות לתחילתו של עידן חדש בחברה הישראלית ולשקיעתה של ההגמוניה של תנועת העבודה. יש הטוענים ששבתאי חזה בזכרון דברים את התנוונותה של החברה התל-אביבית המפא"יניקית שהובילה לעלייתו של הליכוד לשלטון.

שבתאי תיאר ברומן את החברה התל-אביבית, שהוא עצמו השתייך אליה, וגולל את בגידותיה, תסביכיה, פחדיה ותשוקותיה. אפשר לראות ברומן תיאור של ימיה האחרונים של תל אביב הקטנה, שבה כולם הכירו את כולם, כשהכוח הפוליטי-תרבותי היה נתון אך ורק בידיה של אליטה אשכנזית תל-אביבית. שבתאי התייחס לחברה זו בביקורתיות וחשף את הפערים בין דור האבות לדור הבנים, את בדידותם של האנשים ואת ניכורם, ואת תחושת השובע שליווה אותה והובילה לניוונה המוסרי.

תיאור העלילה

גיבוריו הראשיים של הרומן הם שלושה חברים אשכנזים תל-אביבים: ישראל, מוזיקאי מיוסר ושתקן; צזאר, העסוק ברומנים עם נשים; גולדמן, עורך דין שלחם במלחמת השחרור. לצדם מגיחות מן הרומן בקצב מסחרר דמויות רבות. כל הדמויות המתוארות בו נעות בעולם נטול תקווה ומשמעות, ואינן מנהלות קשרים אינטימיים ומספקים זו עם זו. הרומן מתאר את חיי היום-יום של הדמויות מפי מספר יודע כול, והמוות נמצא בכול: גיבורי הרומן נעים בין לוויות, התאבדויות וניחומי אבלים. הרומן אף מתחיל ונגמר במוות: הרומן נפתח במותו של אביו של גולדמן ומסתיים במותו של גולדמן עצמו. את הרומן כולו מלווה תחושה של חוסר ערך הפושה בכול, גם במוות.

תמות מרכזיות

שבתאי יצר פואטיקה ייחודית ברומן והוא תיארה באופן הבא: "מין התמרדות בנוסח כתיבה מסוים שרווח בארץ של משפטים קצרים, כאילו מנופים, שיצרו מין אפקט של ניקיון וסגנון. ואני פשוט התמרדתי. זה עורר בי התנגדות". לכל משפט שכתב שבתאי היו ארבע אפשרויות חלופיות. העולם השבתאי שבא לידי ביטוי בזכרון דברים מצוי במתח מתמיד בין המטאפיזי לארצי. האפשרויות התחביריות הרבות הנמצאות במשפטים עצמם, לצד דחיסותם והקשר ההדוק ביניהם, יוצרות מתח זה ומטפחות את ההרגשה ששבתאי הצליח לתאר רגע מסוים בתרבות הישראלית, ובמובנים רבים גם ליצור אותו במעשה הכתיבה הייחודי שלו. את שמו של הרומן נתן לו שבתאי רק כשסיים לכתוב אותו. שמות אחרים ששקל: "עורב הנחושת" ו"קו הרקיע".

חנה סוקר שווגר האירה שבדמותו של שבתאי עצמו ובדמויותיהם של גיבוריו הספרותיים "מתקיים מתח מתמיד בין ניתוץ המיתוס הציוני לבין שימורו, בין פירוק דמות הצבר לבין ביצורה, ובין ביקורתיות לבין נוסטלגיה" (מכשף השבט ממעונות עובדים: יעקב שבתאי בתרבות הישראלית, עמ' 27). סוקר-שווגר גם זיהתה ברומן את אי קבלתו והכלתו את "האחר" המופיע בו – המזרחים והנשים. הרומן שואל מהי החברה הישראלית כפי שהיא מיוצגת על ידי חבורה של תל-אביבים, אך גם מנסה לעצב את ערכיה של חברה זו.

כשהרומן יצא לאור הוא זכה בדרך כלל להתעלמות המבקרים, ולעתים לביקורת שלילית. שנה לאחר שיצא הספר כתב דן מירון מאמר ארוך ואוהד על הרומן בידיעות אחרונות ובכך שינה את מכירות הספר. גם ניסים קלדרון, שביקר לרעה את סיפוריו הקצרים של שבתאי שהופיעו באסופה הדוד פרץ ממריא, כתב על זכרון דברים כי הספר הוא סיכום ספרותי ענק לתרבות תנועת העבודה והוא גם מסמן את שקיעתה. הוא ראה ברומן הישג אדיר דווקא בשל ההזדהות העמוקה של שבתאי עם האנשים השוקעים המוצגים בו. בשנת 1989 מבקרו של האינדיפנדנט בחר בזכרון דברים לרומן העשור והשווה את גדולתו לזו של הרומן של פרוסט בעקבות הזמן האבוד.

גיצבורג, שי (21.8.2007). גיבור תרבות. הארץ-ספרים.

http://www.haaretz.co.il/literature/prose/1.1436080

לורי, אביבה (13.6.2007). יענקלה. הארץ.

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1418064

סוקר-שווגר, חנה (2007). מכשף השבט ממעונות עובדים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד).