אהבת ציון / אברהם מאפו

ד'

ויהי היום למועד חודש האביב, ותמר חלתה את פני אביה לתתה לצאת עם בנות ציון העדינות משאון קריה וללון באחד הכפרים. ואביה, אשר לא מנע מחפצה, שלח אותה עם מַעֲכָה אֲמָתה אל אבישי בבית לחם, אשר רעו הרועים שם את עדר יורם, ויצַוֶּנה לשוב בעוד שלשת ימים. ואת תימן בנו שלח אל סתרי הכרמלה לשבת שם עד ימי בכורי הענבים, להביא הבכורים ירושלימה; וישלח שלשת עבדים עמו.

ובית לחם, ערש מלכי יהודה, נשקפה מנגב לירושלים, בנויה על תלה על ראש גבנון הדר, סביבותיה בארות בארות ועֵינות מים טהורים כבדולח ומתוקים לחיך שותיהם. ביפה נוף הזה יגדלו זיתים רעננים וגפני עסיס מתולעים באשכלות בכוריהם; גבעותיה חוגרות גיל, ועמקיה עדויי רקמת פרחים ושושנים. שם ירקדו בני צאן ושם ירעו עדרי בקר, וארצה זבת חלב ודבש. משם חפר המלך שלמה שלש ברֵכוֹת להקוות אליהן מימי המקום ההוא, גם תעלות עשה לו להביא המים לירושלים, קרית משושו. פני הברכות כנֶחפים בכסף וסביבותיהן ערבים מרהיבי עין, ותורים ובני יונה מתעלסים באהבים בין עֳפָאיהם. במקומות האלה רעה אמנון את צאן אבישי, פקיד יורם אביו, ויתחשב בין ילדי הרועים. ורועי המקום אהבוהו מאד על יופיו ועל מנגינותיו, כי פרט על פי נבל, וישר שירים נעימים להרנין לבותם.

והאביב קבץ אל בית לחם את כל בני ציון היקרים ובנותיה היפות והענוגות. ותמר באה גם היא אל בית אבישי כלולה בהדרה ולבושה רקמה וארגמן, ותצא עם מעכה אמתה אל נאות הרועים, ותעבור על פני המקום, אשר הרביץ שם אמנון את עדרו, והרועים ראוה כן תמהו.

ויאמרו איש אל רעהו: "ראו-נא היפה בבנות ציון!"

ואמנון אמר אליהם: "הוי, רועים, הרואים את הגבוה מהם, נשפיל-נא לראות את רבצי עדרינו ואל נשא עינינו לראות בבנות מרום ים הארץ!"

ובכל זאת הביט אמנון אחריה מרחוק ויתבונן בהליכותיה.

השמש יצקה אור יקרות וחום צח על נאות הרועים. פלגים יבלי מים המו בשאון זרמתם. המולת עלה נדף מרוח צח הנושב בין העפאים, זמיר צפרים ושריקות העדרים והד הרים, העונה למו בהוד קולו, – כל הנעימות האלה העירו את רוח הרועים, והנה זמרת חלילים נשמעה על כל נאות הרועים. ותמר שבה עם מעכה על הדרך אשר הלכה בה, ולקול מנגינות הרועים צללו שפתי אמנון גם הוא, וישא קול ערב, וישר לאמור:

עֲדָנֶיך, אֱלֹהִים, לְשָׂר וְלָרָש יָקָרוּ,

לא כָאֵלֶה תַעֲנֻגוֹת בְנֵי אָדָם,

בָּם שָׂרִים לִפְנֵי רָשִים נִכָּרוּ,

הֶבֶל הֵמָּה, בֶּעָפָר יְסוֹדָם.

לַדַּלִים וְלָרוזְנִים יִזְרַח שֶמֶש צְדָקָה,

יַחְדָּיו יִתְעַנְגוּ עַל נְעִימוֹת הָאָבִיב.

רוּחַ אֱלהִים עַל נְאוֹת שָדַי הֻצָקָה,

אַךְ שָׂשׂון וּתְרוּעָה לָמוֹ מִסָבִיב.

שְׁאוֹן קִרְיָה חָלַק אֱלֹהִים לַשּׁוֹעִים,

יָבוֹא הָאָבִיב וְנַפְשָם בּוׁקָצָה,

וְלָנוּ בַכְּפָרִים עַל נְאוֹת הָרוֹעִים,

וּבְמַחֲמַדֵּיהֶם נַפְשָם חָפֵצָה.

נֵזֶר תִפְאָרָה עִם אֲבָנִים יְקָרוֹת

תִהְיֶינָה לְרָאשֵׁי הַגְבִיר וְהַגְבִירָה,

שׁוֹשַׁנֵי עֲמָקִים, לְרוֹעֶה עֲטָרוֹת,

יְשַׁוֵּם עַל ראשׁ רַעְיָתוֹ הַבְחִירָה.

– שמעי מעכה, – אמרה תמר אל אמתה , אשר ישבה אתה על יד הנחל כעשרים אמה הרחק מן אמנון הרועה – שמעי, מעכה, אם לא ערלה אזנך, והביטי, אם לא טחו עיניך מראות.

ותאמר מעכה: "אכן, מלוא חפנים חן, עונג וגיל פזר האביב פה על כל מדרך כף רגל, אשר לא שערום יושבי קריה הספונים באהליהם; קומי, גברתי, ונעלה-נא על הגבעה לראות מחולות מחנים: שם רועים ורועות עלזי לב יעדו תופים ויצאו במחול משחקים, ובנות האלופים מביטות בם"

– הרפי ממני, – ענתה תמר – נטועה אנכי פה במסמרים, כי כל נעימות מראות הלילה, אשר חזיתי מאז בחלמות, ראיתי הפעם בהקיץ. האח! ראתה עיני את העלם, אשר ראה אותו חננאל אבי בחלום, בתבניתו ובתארו, לא חסר בו דבר. שימי-נא עיניך אל העלם הרועה, אשר ישיר את שירו, ראי את קווצות תלתליו השחורות כעורב ואת ספיר גזרתו. הנה הוא צח מחלב, זך משלג; מה אדמו לחייו ומה נעים קולו וחן שפתיו! גם מחזיק הוא קשת בידו. לוּ חבש כובע בראשו, כי עתה היה כגבור הודוֹ במלחמה.

ומעכה הביטה אל אמנון ותחמוד יפיו בלבה, ותאמר אל תמר: "אל-נא גברתי, תשגי בחלומות, פן יוליכוך שולל, והיית משוגעה ממראה עיניך אשר תראי. הלא חננאל מת וכל חזיונו הבל. ועל דבר הקשת, אשר הוא מחזיק בידו, אגיד לך פשר דבר: החנם יבואו הרועים בחצים ובקשת אל מקום מרעיתם בעת האביב בגאון הירדן, בעלות אריה מסבכו, וכפירים ונמרים וכל פריצי חיות יעזבו מעונתם, בהגיע אליהם שטף מי הנהר? לעת כזאת יפרעו הפראים פרעות, ירעו אף ישחיתו על ארץ רבה, וטרפו אדם ובהמה רבה, אשר ירחיקו ממקום אדם רב, על כן יתאזרו הרועים כגבורים. לכן, גברתי, נלכה מפה ונבואה בין מקהלות, אשר נאספו שם על הגבעה".

ותמר לא מקשיבה לכל דברי מעכה, ותגש אל אמנון ותאמר לו: "הבה לי, עלם, את עטרת השושנים אשר בידך, אם לבך טוב, כאשר נחמדים פניך למראה".

ופני אמנון חָורו בדבר תמר אליו, ויאמר אליה: "הא לך, גברתי, אם תשפילי לקחת כזאת רצון מיד עבדך".

ותאמר לו תמר: "שמעתי את דבריך אשר אמרת; 'שושני עמקים, לרועה עטרות, ישַום על ראש רעיתו הבחירה'. ועתה הגידה-נא לי: מי היא רעיתך הבחירה? כי חפצה אנכי לראותה ולתת לה מתן חלף עטרת השושנים, אשר צפנת לה ואשר לקחתיה אני מידך".

ואמנון השפיל עיניו לארץ ויאמר: "חי נפשך, גברתי! כי גם אנכי לא ראיתי את רעיתי בין רבבות הנערות, אשר ראו עיני עד כה".

ותאמר לו תמר: "ראה-נא, עלם יהיר! כי תבקש את רעיתך בין רבבות, ובכן תהיה בחירתך דגולה מרבבה"!

ומעכה אמתה אחזה בידה ותאמר: "הרפי-נא, גברתי! נקומה ונלכה, כי הנה איש בא, ולא לכבוד הוא לך לדבר דברי רוח".

עודנה מדברת ועוץ עבד אבישי בא, ותלך לה תמר עם מעכה.

וישאל עוץ את אמנון לאמר: "מה דברה אתך בת ידידיה?"

ויאמר אמנון: "האומנם בת ידידה היא, ואנכי לא ידעתי! האח! נופת תטופנה שפתותיה כרסיסי טל אורות הנוטפים משושני שחר. חמסי עליך, עוץ! כי בבואך הפרעת דבריה עמדי".

ויאמר לו עוץ: "ראה-נא, מה רמו עיניך, אמנון! ואולם נעימה תמר מאד ביפיה ובהדרה, בענוָתה ובצדקתה. הן גבהו מאד בנות ציון, אשר מאנה לנגוע נפשן ביד דל ואביון, על כן ישוב מהן דך נכלם; לא כן היא תמר, כי את כה המעולפת ספירים תפרוש לעני, ובנדבת פיה תעודד ענוים. היום ראיתיה כעלות השחר משכימה לכרמים, ותהי בעיני כשושנה ענוגה רוחצת בטל שמים".

ויאמר אמנון: "ואנכי ראיתיה נאוה כירושלים ויפה כצפירה, עלמה עדינה ויעלת-חן, אשר ענוה ויופי נפגשו בה, חן וחסד תַּמים בנפשה. ואולם למה אחלל תפארתה במהללי פי? רבות יהגה בה לבי, והדרתה שוּדדה על שפתי. באחת אדבר לך, עוץ: אם בין כוכבי אֵל תגביה העלמה הזאת שבת–תאיר ביניהם כאילת השחר; תתהלך עלי אדמות – ושושנים יֶחֶוְרו מפּניה".

ויאמר עוץ: "רב לך, אמנון, לדבר גבוה גבוה, השכחת כי רועה אתה? לכן שית לבך לעדרים ורעה צאנך, ואל תרעה רוח".

ותמר אמרה אל מעכה אמתה, בלכתה מאת אמנון, לאמר: "מי יתן שבתי כל ימי חיי בנאות הרועים האלה, כי נעים לי זֵר פרחים, אשר יהיה לעטרת צבי על ראשי הרועים והרועות, מהשביסים והשהרונים, אשר יעדו קדקוד בנות ציון, וקול חליל הרועים על נאות שָדַי ערב לאזני מקול כנור ועוגב בבתי המשתה אשר בירושלים".

ותצחק מעכה ותאמר: " כי העלם הרועה שפך רוח חן על נאות הרועים, על כן תראי חזיונות לילה בהקיץ; ואולם אנכי העידותי בך, גברתי, כי הֲתֻלי לבבך יוליכוך שולל, כי לו גם חי היה חננאל, מי יקח את הרועה אחרי כבוד וגדולות לרוממו עָדַיִך?

ותאמר לה תמר: "רב לך, פּתיוּת, הָתֵל בי: הן רועה הוא, אך רוח נדיבה יצוקה בקרבו, ובגדי הרועים לא עממוהו. מה נעמו שיריו, ומה נאוה מדבּרו, ומה נחמד מראהו! עיניו מפיקות חן ואהבה, שפתותיו – שושנים; לוּ הביאותיו אל בית אמי והצגתיו לפניה, כי עתה גם היא כמוני תדבר, ואותותיו לא תנכר, כי העלם, אשר ראה חננאל בחלום, בצלמו ובתבניתו הוא".

ובדברן את דבריהן באו אל בית אבישי.

ויהי לעת ערב, ואמנון אסף את עדרו וילך אל בית הרועים ללון. ותמר גם היא באה אל חדר מלונה לישון. אך נדדה שנתה ועיניה כָלו לאור שחר, כי אמרה ללכת לבדה אל המקום ההוא, אשר ראתה שם את העלם ביום אתמול, ולדבר אתו על כל אודותיו.

בלילה ההוא פּרצו כפירים בעדרי צאן ויפרעו בם פרעות. ויקומו הרועים ויראו, כי נפקדו עדריהם, ויחגרו חניתות וישאו קשתות דרוכות ויארבו למו בעמקים ובחורשות. ותמר אשר לא ידעה מאומה מכל הפחדים האלה, השכימה קום כעלות השחר, ותלך לבדה אל המקום ההוא, אשר דברה שם עם העלם הרועה. והנה קול הרועים נשמע מרחוק, הקוראים מלא אחרי אריה משחית, אשר חנק צאן ובקר מעדריהם, ואשר חמק עבר ועקבותיו לא נודעו למו. ותמר, אשר לא ידעה מה קול עֲנוֹת הזה, לא שמה לבה לזאת, ותלקט פרחים בלכתה ותעש לה זר פרחים יפה מאד, ותבוא אל המקום ההוא, אל שפת יובל המים , אשר רעה אמנון שם את צאנו ביום אתמול, והנה לבבה פּחד ורחב , כי ראתה את אמנון משפת יובל השני משקה את הצאן. כיונים על אפיקי מים, כן שתו שניהם את עיניהם על פני מראה המים, אשר השביעם נעימות, כי את שכיות חמדתם ראו עיניהם במים הנאמנים, עקב בשתם להביט מראיהם פּנים אל פּנים.אך תמר פתחה פּיה בחן ותאמר: "הנני, עלם יקיר, לשלם לך נִשיי".

כדברה זאת, הראתהו את זר פּרחיה.

ויאמר לה העלם: "ראי-נא גברתי , כי זרם מים עובר ביני ובינך וידי לא תשיגהו".

ותאמר לו תמר: "אם קצרה ידך, לכן ידי רב לי".

ותשלך את זר פּרחיה אל שפת יובל המים, אשר אמנון שם.

ואמנון קרא בקול פחדים: "אהה, גברתי".

ותשא תמר עיניה, והנה פּחד פּתאום ואימת מות, כי מסתר קנה החורשה יצא אריה משחית. איום ונורא מראהו, שערותיו כמסמרים נטויות על כתפותיו וזנבו כארז, עיניו מזרות זיקות אש, גרונו כקבר פּתוח ולשונו כלשון אש אדומה, יבשה וצמאה לדם חללים. והנה הוא מזנק בהשקט ובבטחה, קפוץ ודהור וכונן צעדי אונו אל העדר, אשר ראה מעבר ליובל המים, יסוג אחור ויתאזר עוז לקפוץ פּעם אחת אל העדר, אשר לטש עיניו לו. ואמנון כונן קשתו חיש מהרה כברק ורעם, עוד רגע אחד והאריה שאג בקול נורא ולא יסף עוד, כי חץ אמנון פּלח כליותיו ויפּול שדוד כעשר אמות הרחק מתמר, המתעלפת והנמוגה מאימת מות. אך לב אמנון, אשר התאזר עוז לקראת האריה, נמס עתה בראותו את העלמה היפה המתעלפת, ויעזוב את עדרו ויחץ עד צואר, והנה הוא כאיש נדהם לפני תמר, אשר גלמה ראו עיניו. ויקרא אליה בקולו, קול עוז, ודמעותיו נטפו כמים חיים על לחייה, ויעירנה ויעוררנה עד אשר התעוררה תמר, והנה עיניה פקוחות ורואות את מפּלת האריה המת, ואזניה קשובות אל דברי העלם המדבר על לבה: "השקטי , בת נדיב, אל תערוצי; עבר אסון, חלפה אימת מות, כי אמץ ה' את זרוע עבדך וחצי פלח כליות הטורף ויתן אותו כָפרך; הנה הוא מתבוסס בדמו לעיניך , הביטי בו והתאוששי".

אך עוד לב תמר פג ורוחה נפעמה מפּחד פּתאום ומגיל, עוד עיניה המלאות דמע נשואות פּעם לשמים ופעם לידיד לבה מציל נפשה; לבה רוחש המון תודות ומלה אין בלשונה. ואמנון הוסיף להקים סערת לבה לדממה, עד השיבו אותה לאיתנה.

אחרי כן פּתחה תמר פיה ותאמר: "אל עושה פלא! מי גבר יראה מות וחיים כרגע ורוחו תכּוֹן בקרבו? אנוכי, עלמה רכה וענוגה, ראיתים בהפגשם יחד, ואיך אעצור כח מסערת רוחי? הנה האריה לפני, מה נורא מראהו! סביבות שניו אימה ומלתעותיו כחרבות חדות, כמו ילטוש עיניו לי לקרוע סגור לבבי ולגרם עצמותי".

ותחזק תמר בימין אמנון ותאמר: "אך ימינך וזרועך, עלם יקר, הצילוני מהיות טרף לו. כאח לצרה נולדת לי וכמלאך מושיע חשתָ לרַוחתי, הן חסדך גדול עלי וכל תודות לא ישוו בו".

ויאמר אמנון: "לה' הישועה והוא נתן לאל ידי להכריע פריץ החיות הזה. קומי וברכי אל מושיעך".

ותשאלהו תמר לשמו. ויאמר הרועה: "אמנון שמי".

ותאמר לו תמר: "לכן, אמנון, בשמך אקראך; בי, אמנון, מציל נפשי! הואל-נא וקח את הצמידים אשר על ידי והיו לך מנחת זכרון, לא לגמול פעולתך, כי-אם להזכר שמי לפניך, למען לא תנָשני; ואולם שכרך את אבי, כי הוא ינופף את ידו הנדיבה ויקימך עָל; כי לא לעלם יקיר כמוך שֶבת בין שְׁפַתְּים ולהתבולל בין חֲשֻכִּים, להראות לחיתו יער ידך ולהשמיע לעצי שדה מדברך כי נאוה; הן ידידיה אבי, אלוף ביהודה, אשר עשרו רב מאד, הלא כביר מצאה ידו לרומם קרנך בכבוד".

ויאמר לה אמנון: "אל-נא תפצירי בי, בת נדיב, לקחת מנחת זכרון מידך; זכרי-נא, כי רועה אנכי, ואם אזכרך ושכחתי תבל ומלואה".

כדברו זאת נזלו נטפי דמעה על לחייו.

ותאמר לו תמר: "הן דמעותיך, המזהירות כפנינים על לחייך, לאות ולעד לי, כי לא תנשני כאשר לא נשיתיך עד היום".

– ואיה ראיתיני , עדינה? שאלה אמנון, כולו משתומם.

– בחלומות! – ענתהו תמר בצחוק וחן. – אך אלוהים עשה את היום הזה ויַראני אותך בהקיץ.

ויאמר אמנון: "כפרי-נא לי, גברתי, כי לא אבין חידתך".

ותצחק תמר ותאמר: "לכן כעלותך ירושלימה לחוג את חג השבועות תסור אל בית אבי, כי שם יפָּתח לך פּתח תקוה להתהדר בגבורים אנשי המלחמה, או להכבד בין בני הנביאים למודי ה', אשר יִרְוְיוּן מדשן בית אבי; שם תבין חידתי, ואבינה מה תאמר לי. ראה! השבעתיך בצבאות או באילות השדה להשלים חפצי, כי אולי דרוש יהיה לחפצך. ועתה התענג על רוב שלום וזכור את תמר, אשר תחכה לך בכליון עינים ואשר לא תשכח את אמנון לנצח".

עודנה מדברת ומעכה אמתה באה לבקש אותה, ותתחלחל בראותה את מפּלת האריה, ותספּר לה תמר את הישועה, אשר עשה לה הרועה.

ותאמר מעכה: "הלא היתה מידך זאת לך".

ותשביענה תמר לבלתי הבא את דבתה רעה אל אביה, כי-אם להגיד לו, כי העלם הזה הציל אותה ממות. ומעכה, אשר קותה לה למצוא את אשר בקשה תמר, שמחה בשמעה, כי חפצה תמר להביאו בצל קורתה. ותלכנה שתיהן לשוב אל בית אבישי. ואמנון פשט את עור האריה לעשות ממנו כר לפרדו, ותמר הביאה אחריה לרגעים.

ויהי היום ועוץ בא אל צאן מרעיתו וימצא את אמנון תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, יושב ומביט על חבצלת המוכה משרב ומחום שמש ומדבר את הדברים האלה: "מה יפית, חבצלת רכה וענוגה, בהבּקע עליך עפעפּי שחר, עת רויה כוסך מטל שמים, ראוך עצים, רמי הקומה, ויקנאו בך; מה נעמת, עדינה, לעין רואים, בהופיע עליך הבקר אורו, עת רסיסי טל אורות הזהירו בגביעיך הנחמדים, כן רוית וכן נהרת עד נכון היום ותהי שעשועים. אך הנה הכך שרב וחום, יבש ויחרב בך טל שמים ופניך חורו, אבלו נבלו ויהיו לחמלת לב. אכן גם בעשבות שדי עינינו רואות את מורינו, ומכל מראה עינינו מקח מוסר, כספר נגולו לפנינו השמים, והארץ וכל צבאיה כמגלה פרושה למראה עינינו, מכתב אלהים חרות בם, ויאמר לאדם: קרא בספר הגדול הזה כל ימי חייך, או אז תבין ותשכיל בכל אשר תעשה, כי כחבצלת הזאת כן ינוב וכן יפרח גבר בשחר טל ילדותו, עד אשר תציץ ותפרח בקרבו האהבה בתענוגיה להשבית מטהרו, ובחומה – נדעכה נפשו ממקומה, נבול תבול מבלי מצוא את אשר תבקש".

– מה היה לך, אמנון? – שאלהו עוץ – הנה זה כמה ימים זרות אתבונן בך, שִינִית פּניך ומעגלותיך ינועון ולא אדע; במחשכי יער תחמוד לשבת כצפּור בודד, ועל כל אפיקי מים תערוג כאיל; מעת אשר תזרח השמש על נאות שדי עד אשר יפוח היום, תקפּוץ מהר לגבעה ומגבעה לעמק מבלי דעת מה תבקש. כעת אטוש את העדר על ידיך, והנה צאן מרעיתנו נפוצה לדרוש אחרי ירק, תועה אל כל עבר ופאה, ואתה לא תשית למו לבך, כי לבך יהגה חזיונות ופיך יביע מליצה, חידות לי.

– שמעה נא, עוץ – ענה אמנון – שמעה-נא נוראות מפי. הלא ידעת את תמר, אשר לא ערב לבי להגות בה; אך הצלתיה מן האריה המשחית, אשר דלקוהו רועינו – הנה נבלתו טמונה בחורשה – ותשחרני תמר באהבה לשבת בצל קורת אביה; על כן אתנודד בזכרי את הכבוד, אשר תאמר תמו לקחת אותי אחריו.

וישתומם עוץ בשמעו זאת ויאמר: "כזאת עשית ולא הגדת לאיש. צר לי עליך, אמנון! הן מחשבות כאלה כיונים נֶחפים בירקרק חרוץ, אך כעורבי נחל ינקרו עצמות מלאות עלומים. התעוף אחרי החסידה בשמים? התרוץ אחרי האילה השלוחה על ההרים הרמים? שכח זאת, ושכח עמל ותלאה".

ויספר זאת עוץ לאבישי, וישתומם אבישי ויחרד, וישלחהו לבצרה לקנות שם צאן. וישלח ידידיה לקרא לו, ויגידו לו, כי בבצרה הוא.

מתוך: http://benyehuda.org/mapu/ahavat_zion_complete.html

אברהם מאפו הסופר העברי הראשון מתאר בספרו עלילה מקראית וחולם על ארץ ישראל מליטא.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות